כולם היו בני - תהלים כט |  מני גל

מאת: מני גל , Tablet V of the Epic of Gilgamesh. The Sulaymaniyah Museum, Iraq.Osama Shukir Muhammed Amin FRCP(Glasg) - Own wor ת.פרסום: 02/04/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מִזְמוֹר לְדָוִד. הָבוּ לַיהוָה, בְּנֵי אֵלִים! הָבוּ לַיהוָה כָּבוֹד וָעֹז!

מזמור כ"ט ממלא תפקיד חשוב בסדרי התפילה היהודיים. הוא מקדים את שירת הפיוט `לכה דודי` בתפילת קבלת שבת. נוהגים לשיר אותו בהקפות של שמחת תורה, והקהילות הספרדיות מלוות בשירת מזמור זה את החזרת ספר התורה לארון הקודש. בתפילות קבלת שבת בקהילות אשכנז וספרד נוהגים לעמוד בשירת המזמור.

הופעת בני האלים בטקסט היא הרמז הראשון לאפשרות שבמזמור משוקעות מסורות קדומות, שהלכו ונשתכחו עם הזמן. מה מקורן של מסורות אלה?

בבראשית ו` אנו פוגשים את `בני האלוהים`:

וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.

האם אלה אותם `בני האלים` של מזמורנו? גם בני האלוהים של בראשית נחשבים לשרידים של מיתוסים קדומים, המבצבצים ועולים במקומות בודדים בתנ"ך, ועצם הופעתם הנדירה מעידה מחד על המשך קיום המיתוסים האלה בתרבותנו, ומאידך – גם על הניסיונות לדכא אותם מיתוסים.

אחד ההסברים המדעיים לקיומם של שרידים אלה בנוי בדרך הבאה: האמונה, הפולחן והדת שלנו, העברים, יש לה יסודות קדומים שקיבלו השראה מאמונות, פולחנים ודתות של עמים אחרים במרחב שלנו. עם התחזקות התפיסה המונותיאיסטית בחשיבה הדתית שלנו – נעשה מאמץ למזער את ההשפעות הקדומות האלה, ועל כן הן כה נדירות בתנ"ך.

במאמרו `לרקע האמורי של מזמור כט` מזכיר פרופ` אברהם מלמט את כתבי אוגרית הכנעניים או הפיניקיים, שקרוב לוודאי היו אחד המקורות למזמור כ"ט. זמנם של כתבי אוגרית הוא המאות ה-15 עד ה-13 לפנה"ס; אך יתכן שיש למזמור כ"ט מקורות קדומים עוד יותר. בשנת 1955 פורסמה כתובת היסוד של יח`דון-לם, מלך מארי (1900 – 1750 לפנה"ס) , ושנתיים לאחר מכן נתפרסם קטע מעלילת גלגמש, שהוא מן התקופה הבבלית העתיקה (2100 לפנה"ס). הנה כמה הקבלות בין מזמור כ"ט לכתבי אוגרית ועלילות גילגמש:

מיקומו וקדושתו של יער הארזים בהרי הלבנון ומול הלבנון (הנקרא שריון( מוזכרים גם במזמור כ"ט, גם בעלילות גלגמש וגם בכתבי אוגרית. שבירת הארזים, כמו גם הרעדת ההרים, המיוחסות בעלילות גלגמש לגיבורים גלגמש ואנקידו, מיוחסות במזמורנו לאלוהים. וכך כתוב גם בכתבי אוגרית: בשעת מסעו של יחדון-לם אל חוף הים התיכון הוא `נכנס להר הארזים והאשכרוע, ההרים הגדולים, ועץ אשכרוע, עץ ארז, עץ שורבינא ועץ אלמוג – את העצים הללו כרת; הוא חשף (שטח ביער), והקים לעצמו שם והודיע על נצחונו`. במהלך מסעו של `יחדון-לם בן יגיד-לם, המלך אמיץ הכוח, הראס במלכים, בחיל וברצון עז לחוף הים הלך. לאוקיאנוס הוא הקריב את זבח מלכותו הגדול וצבאו טבל בקרב האוקיאנוס`. אותו חוף ים הוא, ככל הנראה, חוף הים התיכון, ואירוע זה מוזכר במזמור כ"ט במילים ` קוֹל יְהוָה עַל הַמָּיִם, אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים, יְהוָה עַל מַיִם רַבִּים`.

ועוד לא הזכרנו את המבול, הקושר גם הוא את מזמור כ"ט עם עלילות גלגמש.

וכך מסכם פרופ` מלמט את מאמרו:

מזמור כ"ט מכיל, אל נכון, מוטיבים לרוב, שהם עתיקים מאד. מה שלא יהא תאריכו של חיבור המזמור העברי עצמו, הוא יונק ממסורות של אוגרית שבתקופת הברונזה המאוחרת, ומעבר לזה מהלכות בו השפעות מן התקופה הבבלית העתיקה (היינו מתקופת הברונזה התיכונה).

התפיסה הדתית החדשה של העברים חייבה לעבד את השירות הקדומות של מלכי בבל העתיקה ואוגרית בדרך שתפאר לא את המלכים, כי אם את מלך מלכי המלכים. מעניין שבני האלים שרדו את העיבוד הזה, והם קיימים במזמור עד עצם היום הזה, כמו המלאכים ושאר צבא השמים, אם כי כולם סרים למרותו של האל האחד והיחיד.

המזמור אינו מעתיק את התמונה העתיקה מילה במילה. פעולתו של ה` מתרחבת אל מחוץ למרחב הצפוני, והיא חלה גם על מדבר קדש, שם חולל האל אירועים בעלי אופי קוסמי, כמו המופע האורקולי הנהדר שלו בהר סיני, בעת מתן תורה.

והאקורד המסיים של המזמור הוא כל כך טיפוסי. לאחר אירועי הטבע המדהימים עובר אלוהים לעשות משהו הרבה יותר חשוב:

יְהוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, יְהוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.