חֶלְדִּי כְאַיִן נֶגְדֶּךָ - תהילים לט | מני גל

מאת: מני גל . התמונה canstockphoto ת.פרסום: 16/04/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הוֹדִיעֵנִי יְהוָה קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי

מתוך הסבל, הגופני והחברתי, קורא המשורר אל האל, והפעם לא בבקשה לישועה, כי אם במשאלה לדעת את קצו, את מדת ימיו. למה הכוונה? האם עומק הסבל הביא אותו למשאלת מוות, ומשאלתו היא לדעת עד כמה יימשך סבלו עלי אדמות? זו רק אחת האפשרויות להסביר את הפסוק. למלבי"ם יש פעם נוספת הסבר משלו, הסבר עם עומק ותובנה פילוסופית:

הן האדם ימצא את עצמו שהוא תושב בשני עולמות נפרדים, יבחין בעצמו שני שורשים הפוכים זה מזה, כי עת יביט למטה אל הגוויה (הגוף החומרי) וכוחותיה, ימצא כי הוא מתושבי העולם הזה, השפל, החומרי, מוטבע על (מונע על ידי) חוקים טבעיים, מוגבלים ככל צאצאי (יצירי) העולם החומרי, ועת יפנה למעלה אל החלק הנכבד הנמצא בו, שהיא הנפש וכוחותיה, יראה שהוא כאחד מבני אלוהים, חופשי, פועל כפי הבחירה, וכל כוחותיה (של הנפש) בלתי מוגבלים - רק מתפשטים לאין תכלית, עד שיסתפק בעצמו (יחוש ספק) מאיזה עולם הוא, כי שני השורשים אשר בקרבו הם במלחמה תמידית זה עם זה, וחוקי הטבע מתנגדים אל חוקי הבחירה, וזה שכתוב `שאבקש שתודיעני ואדעה` מהות שני השורשים האלה: א. קיצי- הוא השורש הרוחני שהוא קץ האדם. ב. מידת ימי - הם החיים הזמנים, אשר יש להם מידה וקצב, מה הוא, מה מהותם, למען `אדעה מה חדל אני` - מאיזה עולם וחלד אני, אם מחלד השפל, אם מחלד העליון...

יש למלבי"ם סיבה טובה ללכת בכיוון הפילוסופי הזה. המזמור שלנו מדגיש את הניגוד שבין האדם, שחייו מדודים וסופיים, לבין האל האינסופי בכל מובן. האם דיבור כזה בין הסופי לאינסופי אפשרי בכלל? לאדם יש חלק אלוה בתוך אישיותו, זה צלם אלוהים שבו, ומלבי"ם קורא לחלק זה `נפש`. הנפש אינה סופית. קץ הגוף עם מות האדם אינו אלא רגע השיחרור של הנפש מכלא הגוף. אם כן, הניגוד שבין הסופי לאינסופי קיים גם בתוכו של האדם. על פי מלבי"ם, שני מרכיבים אלה באישיותו של האדם נמצאים במלחמה מתמדת זה עם זה. זו תפיסתו הפילוסופית את מהותו של בן האנוש. היהדות מכירה גם זרמים פילוסופיים אחרים, שאינם מתמקדים במתח שבין גוף לנפש, כי אם בפוטנציאל האדיר שיש לו, לאדם, לקדש את הגוף באמצעות הנפש, ולקיים את הנפש באמצעות הגוף.

מלבי"ם מפרש את המזמור כתפילה אנושית שלנו, המבקשת לעמוד על מהותנו האמיתית. מה אנחנו? לא רק אדם, העומד לפני מותו, שואל עצמו את השאלות האלה. פליאה גדולה עולה בנו, כשאנו עומדים מול יצירות הרוח הענקיות של בני אנוש – יוצרי התנ"ך, הומרוס, לאונרדו דה וינצ`י, מוצרט, הרמב"ם, פיקאסו ור` נחמן. כולם כבר שוכני עפר, אך אותן יצירות רוח שנוצרו בנפשם באותו פרק זמן מדוד בו חי גופם עלי אדמות, ממשיכות לדבר אלינו בעוצמה רוחנית בלתי נתפסת.

שתי מילים המופיעות במזמור נדרשות ביותר מאופן אחד. הראשונה - `חֶלֶד` - מפורשת גם כעולם, אך גם, בשיכול אותיות, כ`חדלון`. שתי המשמעויות נפגשות במובן הסופי של חיי הגוף. המילה השנייה - `צֶלֶם` - היא גם צלם אלוהים, אותו חלק נפשי נצחי שבנו, אך ניתן להבינה, על פי ההקשר, גם כ`צלמוות`. העמימות של המובן המקורי תורמת להעלאת המזמור לגובה ספרותי-שירי, המאפשר לנו לקרוא אותו בדרכים שונות, וטוב הדבר.

יוהן וולפגנג גתה, המשורר הגרמני הנודע, כתב בצעירותו על קיר בקתה בהרים את מילות השיר הבא:

על פסגות הרים
דממה,
בין הסבכים
לא יישמע
אף רחש רוח.
ציפור על בד
קופאה. כתר מעט
 וגם אתה תנוח.

(תרגום: פנחס שדה)

כבר בגיל צעיר פעמה בו, בגתה, תחושת הסופיות המעיקה, דווקא מול יופיו של הטבע. מספרים שבערוב ימיו שב גתה אל אותה בקתה הררית, עמד מול מילות השיר שחרט לפני עשרות שנים, והתמוגג בבכי. זמן קצר לאחר מכן נפטר המשורר.