המוות ביד הלשון - תהלים נ"ב | מיכאל פדידה

מאת: מיכאל פדידה ת.פרסום: 03/05/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

דומה שפרק זה מציב דמות הפוכה לדמות האידיאלית המתוארת בתהלים ל"ד: האיש החפץ חיים. מלשין ומפיץ כזב לעומת איש שמתרחק מלשון הרע.

הניסוח דומה בשני הפרקים:

כאן: "אהבת רע מטוב".  שם: "סור מרע ועשה טוב".

כאן: "שקר מדבר צדק". שם: "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".

יתר על כן: דואג האדומי שהלשין על המפגש של דוד עם כהני נוב והביא למותם בידיו מונגד לאיש שנמנע מלהלך רכיל ומאריך ימים. המלשין מתואר כבעל לשון חדה כתער, שכן הלשנה ולשון הרע יכולים להביא למותם של אנשים חפים מפשע, כפי שאירע לכוהני נוב.

במקרה של דואג האדומי המטפורה של לשונו כתער מלוטש חורגת מתחום המטפורה ומתארת מציאות. שכן, כזכור, פקד שאול על עבדיו להרוג את כוהני נוב  על הסיוע שנתנו לדוד שנמלט מפניו והם סירבו למלא את פקודתו. אז הפנה שאול את הפקודה לדואג האדומי והלה ביצע ללא היסוס את הרצח המחריד של שמונים וחמישה כוהנים, למעט אחד – אביתר – שהצליח להימלט (שמואל א, פרק כ"ב).

 המשורר מאחל לאיש שאומר דברי בלע שאלהים יהרוס את אוהל מגוריו ושישרש אותו מארץ החיים. ואילו את עצמו הוא מתאר "כזית רענן בבית אלהים"; האוהל מונגד לבית והעץ העקור _ לזית ירוק ששורשיו  נטועים באדמה.

המשורר מקווה שאיחוליו יתממשו: הרשע יבוא על עונשו ומפלתו תעורר שמחה לאיד אצל הצדיקים: "ויראו צדיקים ויראו ועליו ישחקו: הנה הגבר לא ישים אלהים מעוזו ויבטח ברוב עושרו, יעוז בהוותו".