מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה - תהילים נ"ה | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה PIXABAY ת.פרסום: 07/05/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

המשורר, דוד המלך, כותב את המזמור מתוך מצוקה קשה, של אדם רדוף, מוקף אויבים, טובי חבריו בגדו בו.

ובמצוקתו, הוא מייחל למה שייחלו בני אדם רבים לאורך הדורות – הוא מבקש כנפיים, כדי שיוכל להמריא מעבר למצוקות המכבידות עליו, להתגבר על כוח המשיכה, להיות חופשי כציפור. מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר [=כנף] כַּיּוֹנָה, אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה. הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד, אָלִין בַּמִּדְבָּר סֶלָה. אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר.

הכמיהה ליכולת לעוף, משותפת למדע ולשירה. המדענים הביאו לאחד ההישגים הגדולים של האנושות – היכולת להתרומם מן האדמה ולעוף, ובהמשך אף לכבוש את החלל. המשוררים העניקו לנו שירים יפים.

משורר תהלים הוא אולי הראשון שביטא את המשאלה הזאת, אך לבטח לא האחרון. להלן רשימה חלקית ביותר, של שירים המעבירים מסר זה.

כמו משורר תהלים, המבקש להרחיק נדוד, כך גם המשורר דוד שמעוני, בשירו "שיר הנודד". גם הוא כמה ליכולת לנדוד, כמו הציפור, אך היא, הציפור תנוח שאננה בקן הטוב. אולם הוא חוזר למציאות בבית האחרון. אכן, גם הוא נודד, אך בניגוד לציפור, אין לו קן שבו יוכל לנוח. לכן, נדודיו הם נדודי אינסוף ונפשו מתענה.

מִי יִתְּנֵנִי עוֹף
צִפּוֹר כָּנָף קְטַנָּה.
בִּנְדוּדֵי אֵינְסוֹף
 נַפְשִׁי מַה מִתְעַנָּה.

מִי יִתְּנֵנִי עוֹף
צִפּוֹר כָּנָף קְטַנָּה.
אֲשֶׁר בַּקֵּן הַטּוֹב
 תָּנוּחַ שַׁאֲנַנָּה.

אֲהָה כְּעוֹף נְדוֹד
אָנוּד אֲנִי גַם כֵּן,
אַךְ עֵת אִיעַף מְאֹד
 לָנוּחַ אֵין לִי קֵן.

גם רחל שפירא מצפה, שיום אחד אולי תפרוש כנפיים. מתי? "יום אחד תראה שלא אפחד". כלומר המעצור היחיד בינה לבין פרישת הכנפיים הוא הפחד, שעליו עליה להתגבר.

עוד יהיה לי 
יהיה לי המרחק שחציתי, 
עוד יהיה לי 
יהיה לי דווקא מה שרציתי. 
למה לא? תגיד לי, למה לא?
 בשבילי, כן כן בשבילו.

עוד יהיה לי 
יהיה מה שליבי מבשר לי. 
עוד יהיה לי 
יהיה לי קצת ממה שחסר לי.
למה לא? תגיד לי, למה לא?
 בשבילי וגם בשבילו.

יום אחד אולי אפרוש כנפיים. 
יום אחד תראה שלא אפחד. 
יום אחד אולי אפרוש כנפיים. 
 וזה יהיה כל כך נחמד.

יורם טהרלב מרגיש לפעמים שהוא צריך כנפיים, לא כדי לעוף. אבל הפנטזיה שלו, היא היכולת לעבור את היום ואת המחר והמודל שלו הם אבות האומה, אברהם ומשה, שחצו את הנהר, המדבר והים.

לפעמים אני מרגיש שאני צריך כנפיים 
לא בשביל לעוף 
רק בשביל לחסות בצלן. 
לפעמים אני מרגיש שאני צריך עיניים 
 רק בשביל לעצום אותן.

אני אנסה לעבור, 
לעבור את היום ואת המחר 
כמו שעבר אברהם את הנהר, 
כמו שעבר משה את המדבר והים, 
 אני אנסה לעבור איתם.

שמרית אור אינה מדמה את עצמה ליונה ואינה מביעה משאלה לעוף; היא מתארת בגוף שלישי את היונה. אך אי אפשר שלא לחוש את ההזדהות שלה עם היונה, עם החופש שבמעופה.

גבוה 
מעל המגדלים 
היונה פורשת כנף, 
היונה דואה במרחב 
 ועיניה כלות.

גבוה, 
כמו הענבלים 
עם עלות היום היא הומה 
ועם רדת ליל, בדממה, 
 אברותיה קלות.

הלאה, הלאה, 
על המים מרחפת 
עוד היא מחכה. 
גבוה 
מעל הרי גלבוע 
מעל העננים 
 הדרך ארוכה.

אולם מעוף הציפור כרוך גם בסכנות. יש נשר בשמים, יש ציידים על האדמה.

מזהיר אריק איינשטיין את גוזלו, העוזב את הקן:

הגוזלים שלי עזבו את הקן 
פרשו כנפיים ועפו 
ואני ציפור זקנה נשארתי בקן 
 מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר.

תמיד ידעתי שיבוא היום 
שבו צריך להיפרד 
אבל עכשיו זה ככה בא לי פתאום 
 אז מה הפלא שאני קצת דואג.

עוף גוזל 
חתוך את השמיים 
טוס לאן שבא לך. 
רק אל תשכח, 
יש נשר בשמיים, 
 גור לך.

אברהם חלפי מספר בלשון עבר על החוויה של להיות ציפור ביער. והיא לא כל כך מרנינה, כי פגע בה חצו של צייד.

כשהייתי ציפור ביער 
פגע בי חצו של צייד 
 נע ונד.

קולו הלך אחרי: 
- לכה דודי לקראת. 
והלכתי. 
 ועדיין לא שבתי.

אסתיים את המיני אנתולוגיה במילותיו של אהוד מנור:

לעוף כמו ציפור 
אויר ואור - מתנה לציפור 
אגם ועץ - תחנה לציפור 
ושום דבר לא ימנע מציפור 
 לעוף לדרור.