מִי רוֹצֶה לִרְחֹץ בְּדַם הָרָשָׁע? - תהלים נ"ח | מני גל

מאת: מני גל התמונה 123 RF ת.פרסום: 11/05/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

כמה כעס, לעג וביקורת אפשר להוציא במזמור אחד? הרבה מאד. עובדה... קריאה סבלנית בפרק, והשוואתה לפרסומים ולתגובות עליהם בפייסבוק מעידה כי אין חדש תחת השמש... נאסוף את כל הרוע הזה ונרכז ברשימה אחת:

השחתה, עוולות, חמס, רשע, כזב, חֵמָה, אטימת אזנים, הרס, ניתוץ, מאיסה, חרון ונקם.

אכן, העולם רחוק מלהיות מושלם. נכון, גם מי שכל מעשיו מכוונים לטוב יפגוש ברוע המופנה כלפיו. אך מה מנסה משורר המזמור להשיג?

שאלה דומה צצה ועולה שוב ושוב בימים טרופים אלה, כשמפלס האלימות המילולית, הגולשת לעיתים גם לאלימות פיסית, עולה ועולה בציבוריות הישראלית. האם אלה מאתנו, המציירים את תמונת המצב בצבעים כל כך קודרים, תורמים משהו לסיכוי שבעתיד המצב ישתפר?

לא קל לענות על שאלה זו. הנה שתי גישות מנוגדות לנושא:

כן: מצווה עלינו להציב מראה מול מעשינו, ולתאר ללא משוא פנים את הבעיות ואת הנגעים המתפשטים בחברה. זה צעד ראשון הכרחי, אם כי בהחלט לא מספיק, לקראת היחלצות לתיקון המצב. ההמשך המחויב הוא הגעה להסכמה על תיאור המצב, והבנה משותפת של אחריותנו לפעול לתיקונו.

לא: הטחת ביקורת לא מסוננת – יש בה אלימות המעודדת אלימות שכנגד. עובדה, כשמחנות שונים בחברה מטיחים ביקורת חריפה אלה באלה – הלהבות עולות ומתפשטות. הדרך הנכונה היא להפיץ את הטוב במקום להוקיע את הרע. הפצת טוב תיתקל בהרבה יותר הסכמה ושיתוף פעולה.

כן: הקריאה לאחדות בחברה, התובעת צמצום הביקורת, היא התחסדות צבועה, שכל מטרתה היא השארת המצב על כנו, מניעת הסקת מסקנות כלפי מי שחטאו לחברה, והשלטת מה שנחשב ל`טוב` בעיני השלטון על כל האזרחים.

לא: גם ביקורת אפשר לבטא בסגנון מכבד. לא כל ביקורת צודקת. גם ביקורת יכולה להיות מסווה למחאה של מי שרואה עצמו נפגע מההסדרים הקיימים, שלא נקבעו בדרך אלימה.

אם נשוב למקור, במזמור נ"ח, נוכל לזהות בקלות את שני המחנות הניצים. מן הצד האחד – המשורר, המאמין שאלוהים לצדו, ומן העבר האחר – כל ה`רשעים`, שמעשיהם מסכנים את הצדיק ופוגעים בכבוד האל. החריפות שבהבחנה הזאת של שני מחנות באה לידי ביטוי בפסוק הנורא:

יִשְׂמַח צַדִּיק, כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו, יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע.

על פי התסריט המקווה, יפגע אלוהים ברשעים, והדבר יהווה מקור לשמחה גדולה אצל הצדיק, וזאת לא משום שנחלץ מצרה גדולה, אלא משום שרגש הנקם שלו בא על סיפוקו. שמחת הנקם שלו קיצונית כל כך, שהוא מתאר אותה כרחיצה בדמו של הרשע.

על האופציה של הפצת הטוב בעולם כמענה למצוקותיו כתבו רבים וטובים, והנה מבחר קטן מדבריהם:

"בתור נוער אני מאמין שהחובה שלנו היא לא רק ללכת לסרט ולאכול, אלא גם להציף את העולם בכוח הטוב שלנו. ברצינות אנחנו יכולים לשנות את העולם!!!!!" "אני ואתה נשנה את העולם..נה נה נה נה נה". מי שהוא רבאקיסטי ויש לו כוח שיגיב לי פה, ויחד נהפוך את הארץ לטובה יותר!!! כן כן אנחנו תותחים!!"

כך כתב נער בפורום במרשתת. נאיבי ועילג, אבל מלא אמונה בהפצת הטוב.

והנה דוגמה לגישה יותר מעשית, אחת מני רבות הנולדות בשנים האחרונות:

"השאלת חפצים היא אחד הביטויים של כלכלה שיתופית. המיזם מאפשר לתעל משאבים בין חברי הקהילה. זהו צעד לעבר שינוי בתודעה האנושית ומעבר מתרבות צרכנית לתרבות ערה שנהנית משפע השייך לכלל. אנחנו לא צריכים מקדחה בבית, אנחנו רוצים חור בקיר. זהו מעבר מהתמקדות בבעלות על חפץ לפונקציונליות הלוקחת בחשבון פרמטרים כגון זמן שימוש שנתי ומשקללת אותם לכדי בחירה מודעת. ספריות החפצים אינן חייבות להיות בחסות העירייה ואף יכולות לכלול חפצים שחברי קהילה רוצים לשתף. קהילה יכול להיות בנין מגורים/ רחוב/ שכונה/ מושב. אתם מוזמנים לעקוב אחרי המיזם, ללמוד ממנו וליישם בעירכם/ בקהילה שלכם לטובת הכלל וכל מרכיביו.

גישה רוחנית ומוסרית מציג הרב אשלג, מקובל ידוע:

כשרואים יהודי צריך לחשוב: אה, הנה עוד צלם אלוקים. יכול להיות שצלם האלוקים הזה עדיין לא הגיע לתכלית שלו, והוא עכשיו קצת סוטה מהדרך, אבל זה צלם אלוקים, הוא חי, הוא נושם, צריך להיות איתו חיבור. הדרך הטובה ביותר לתת לאנשים אחרים מה שאנחנו חווים מבחינה רוחנית זה על ידי אהבה, ולא על ידי הטפת מוסר.

ישנן דרכים רבות להפצת הטוב בעולם. אף אחת מהן אינה מושפעת מסגנונו של מזמור נ"ח, ואני מעדיף אותן, למרות שאני משוכנע שחברה בריאה צריכה להיות מסוגלת לבקר את עצמה על מנת להשתפר, וזה כולל גם ביקורת של אזרחים על מעשי השלטון.

ואחתום בדברים שכתב רק היום ידידי אליעז כהן מכפר עציון:
 "ההרגל שאנו מצויינים בו לבקר את מומיה של אומתנו, לא יסמא את עינינו ולא יקהה את ליבנו מן האהבה הגדולה שאנו אוהבים אותה."