מזמור תהלים או חידת היגיון? תהלים ס"ח | מני גל

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 25/05/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מזמור ס"ח בתהלים הוא מהמזמורים הפחות מוכרים, בין השאר בשל שפתו הקשה וריבוי המילים היחידאיות בו, שמשמעותן עמומה בלשוננו.

 פרופ` ישראל קנוהל מציע בספרו `הַשֵּׁם` ניתוח מבריק לפענוח המזמור, המפצח אותו כחידת חמיצר. נלך בעקבותיו, נחקור את המזמור על פי שיטתו, ואגב כך נתוודע לתאוריה שלו בחקר המקרא.
 שיטתו יוצאת דופן, היא נוגעת בשאלות שככל הנראה לעולם לא תיפתרנה בפשטות, והיא מרתקת!
 פרופ` קנוהל שואל אם יש במזמור רמזים לזיכרון היסטורי כלשהו המשוקע בו, והוא משיב חיובית.
 ניתן לערוך רשימה ארוכה למדי של שמות וכינויים לאל המופיעים במזמור: אֱלֹהִים , רֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, יָה, אֲדֹנָי , שַׁדַּי, יְהוָה, סִינַי. האם מדובר באלים שונים, או בכינויים שונים של אותו אל?
מיהו `רוכב ערבות`?
 בתפקידו כאל הסערה נחשב בַּעַל למשיב הרוח ומוריד הגשם, ולפיכך היה אחראי לפריונם של בני האדם, בעלי החיים, הצמחים והעולם בכללו. מפאת שלטונו על הגשם והטל נתכנה בַּעַל גם `רוכב ערבות` - כלומר, רוכב עננים ו-אַלְאִיַן (אדיר). בתבליטים שונים שנמצאו באוגרית מתואר בעל כלוחם גיבור: בידו האחת הוא אוחז ברק, ובידו השנייה אַלָּה או מגן; על ראשו קרניים, סמל הפריון, ותחת רגליו מים, שהוא דורך עליהם.
 (גליה סמו, פולחן הבעל, אתר מקראנט)

בשומר ובבבל היה אל ירח בשם סין או ננאר; הוא נחשב כאביו של אל השמש שמאש, והיה חבר בשלישיית השָׁמַיִם, שכללה גם את השמש ואת אישתר, שסמלה הוא הכוכב ונוס. האל סין תואר כאיש זקן עם זקן ארוך, השט בשמי הלילה בסירתו, והיה אויבם של שדי הלילה.
אחד המרכזים החשובים והעתיקים של פולחן האל סין היה בחרן.
 שני המקורות שלעיל עוסקים באלים בבלים וכנענים. פרופ` קנוהל מעלה השערות שונות להופעת `סיני-סין `ו`רוכב ערבות-בעל` במזמור. על פי קנוהל משוקעים בפסוקי המזמור זיכרונות נדידת אבות אבותינו מחרן, דרך המדבר הסורי, לכיוון ארץ כנען, כשהם מביאים עמם אלים ופולחנים בבליים וכנעניים. שם, בצפון, מתקיים קרב. בין מי למי?
פסוקים לא-לב מכניסים גורם חדש לתמונה – מצרים: 
 גְּעַר חַיַּת קָנֶה, עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים, מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי-כָסֶף, בִּזַּר עַמִּים, קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ. יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם, כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו לֵאלֹהִים. 
האם יש לנו עדות למלחמה שערכה מצרים בתקופה זו בארץ כנען - והישראלים בתוכם?
 מצבת הניצחון של מרנפתח היא עדות כזו בדיוק. היא הוקמה כדי לציין מערכה צבאית מוצלחת (לדברי מרנפתח), שניהל המלך המצרי בשנה החמישית לשלטונו (1208 לפנה"ס) נגד קואליציה שהורכבה משכניו הלובים ומ"גויי הים" - קבוצה של עמים שהטילו אז את חתיתם על האגן המזרחי של הים התיכון. בכתובת על גבי מצבה זו מספר מרנפתח גם על מסע מלחמה שערך קודם לכן בכנען, במועד שאינו ידוע לנו. הכתובת אינה מסבירה באילו נסיבות יצא מרנפתח צפונה, אך אפשר לשער בסבירות גבוהה כי הוא התכוון להשליט מחדש את מרותו על בני חסות, שסירבו להעלות לו מס. אם להאמין להצהרותיו, המורדים במלכות למדו לקח מר:

נבוזה כנען בכל רע
נשבתה אשקלון ונתפשה גזר
ינועם היתה לאין
 ישראל חרב אין לו זרע…

מרנפתח מתגאה כי כבש שלוש ערים כנעניות - אשקלון, גזר וינועם - וכי פגע אנושות ב"ישראל". בכתב ההירוגליפים המצרי נהוג השימוש במגדירים לצורך הבהרת משמעותן של מילים שונות. המגדיר המופיע לצד השם "ישראל" מציין שבט או עם. מהקשר הדברים בכתובת עולה אפוא בבירור כי במסע המלחמה שערך מרנפתח בכנען התעמת צבאו עם קבוצה שבטית שישבה בארץ, העונה לשם "ישראל". השליט המצרי טוען כי עלה בידו להכרית קבוצה זו מעל פני האדמה ולמנוע ממנה להעמיד צאצאים.
 (ישראל קנוהל, מלחמת ישראל-מצרים הראשונה: פרק עלום בהסטוריה המקראית, תכלת 39, אביב התש"ע / 2010)

אנו מתקרבים לפענוח החידה של מזמור ס"ח בדרכו המקורית של פרופ` קנוהל. הוא מציע שהמזמור מתייחס לאירוע היסטורי מסוים, שיש לו סימוכין מהתיעוד המצרי.
 האם לפנינו שרידי `תיעוד` של אותו אירוע, מהצד הישראלי, המתאר את הקרב כניצחון על המצרים?

הנה קטע מדברי הסיכום של פרופ` קנוהל:
 קשה להפריז בהערכת חשיבותו של מזמור ס"ח, שיר הניצחון על מרנפתח, להבנת ראשית ישראל ואמונתו. מזמור זה - ככל הנראה, אחד הטקסטים העתיקים במקרא - הוא תעודה היסטורית נדירה ומסמך תיאולוגי חדשני גם יחד. הוא מספק לנו פירורי מידע יקרי-ערך על אודות קורות בני ישראל בתחילת תהליך התיישבותם בארץ ישראל, ובצד זאת מאפשר לנו להציץ אל כור ההיתוך של אמונת הייחוד הישראלית. מן הקריאה במזמור עולה כי אמונה זו לא התגבשה במהלך ממושך, בן מאות שנים, של רימום אֵל שבטי ולאומי אחד, ה`, על פני אלים אחרים. אדרבה, מתברר שכבר בתחילת תקופת ההתנחלות, כאשר ישראל רק החל בדרכו כעם, חלה בתודעתו הדתית מהפכה של ממש. מהפכה זו התבטאה באיחודן של ישויות על-טבעיות שונות, שמקורן בתרבויות הסביבה, לאלוהות אחת, בעלת שמות רבים. האל שלו מקדיש בעל המזמור את שיר הניצחון על מרנפתח הוא בעת ובעונה אחת פטרונו השמימי של עם ישראל, וגם הריבון האוניברסלי, שכל העמים נקראים להכיר בו ולזמר לכבוד תהילתו: "ממלכות הארץ שירו לאלֹהים".
 (ישראל קנוהל, מלחמת ישראל-מצרים הראשונה: פרק עלום בהסטוריה המקראית, תכלת 39, אביב התש"ע / 2010)

בספרו `השם` מרחיב פרופ` קנוהל את התיאוריה ומגיע לכמה מסקנות שאינן מוזכרות במאמר זה.
הנה תמצית של התיאוריה של פרופ` קנוהל:
א. מזמור ס"ח הוא, ככל הנראה, הטקסט הקדום ביותר בתנ"ך.
ב. המזמור משקע בתוכו זיכרונות של אירועים היסטוריים.
 ג. המזמור מספר על מלחמתם של שבטים מבני-ישראל בצבאו של המלך המצרי מרנפתח, ששלטונו על ארץ ישראל הלך ונחלש.
ד. המקום - גולן ובשן, ממזרח לירדן, בצפון ארץ ישראל.
ה. התקופה - המאה ה-13 לפנה"ס, ערב פלישת בני ישראל לארץ ישראל המערבית.
ו. סיני הוא סין, האל שמוצאו בחרן, משם הגיעו בני ישראל.
 ז. הישימון המוזכר במזמור הוא המדבר הסורי, אותו חצו העברים בדרכם מארם נהריים לארץ ישראל.
 ח. ייתכן מאד שסיפור זה הוא הגרעין הקדום של סיפור יציאת-מצרים, שהלך ונבנה במהלך הדורות הבאים.

ועדיין נותרות פתוחות כמה שאלות מעניינות, כמו: 
 א. האם `מצולות ים`, הנזכרות במזמור, מרמזות על גוף מים כלשהו בצפון הארץ? (החולה?)
ב. היכן משתלבת יציאת מצרים בסיפור שלנו?
 ג. אילו עדויות טקסטואליות נוספות מהעמים השכנים (מצרים? כנען?) יכולות לאשש תיאוריה זו? מה בנוגע לעדויות ארכיאולוגיות?

רוב קוראיו של `השם` סבורים שפרופ` קנוהל הלך רחוק מדי, וכי מסקנותיו רחוקות מלהיות מבוססות. מאידך – יש בספר המרתק הזה חשיבה מחוץ לקופסה, מה שלפעמים נחוץ לנו מאד כדי להיחלץ ממצבים `תקועים`.

ראוי לקרוא השערה אחרת לחלוטין, שמציע עודד ישראלי:

אני חושב שהספר הזה "השם", זו טרגדיה נוראית שקרתה לפרופ` קנוהל הנכבד.
 בספר הקודם שלו (`מאין באנו`) הוא היה הרבה יותר קרוב לתיאור היסטורי אמין של הולדת עם ישראל. הפעם הוא חזר בו שלא לצורך, ותלה את כל יהבו על מזמור תהילים עמום אחד - תהילים ס"ח - אשר, למרבה הטרגדיה, הוא לא הבין מה מסתתר מאחוריו ולכן גם פרש אותו לא נכון...
 למעשה, תהילים ס"ח הוא ערבוב (שקשוקה ממש) של שני מזמורים שונים, שכל אחד מהם ממקור שונה ועוסק בעניין שונה, ולכן גם ניתן לשחזר את המקור ללא קושי רב. לאחר ההפרדה והשחזור, קריאה של כל אחד מהמזמורים מגלה רצף לשוני ורעיוני קוהרנטי שמותירה כל אחד מהם נהיר וברור:
 מזמור אחד הוא שירת הלל שנכתבה לכבוד ה` במקדשו בירושלים - ונאמרה, ככל הנראה, בעת שהוציאו את ארון הברית לצרכי "הקפות" בחגים.
 המזמור השני הוא באמת קדום יחסית - אולי אפילו עוד מתקופת השופטים - והוא עוסק באותה מלחמה המוכרת מספר יהושע בתור "המלחמה על מי-מרום" (שהיא גם כנראה אותה מלחמה שמוכרת מסיפור דבורה בתור "המלחמה על מי-מגידו") ועיקר עניינו בתיאור עלית יהוה מהמדבר עם "עמו" (כנראה אלו המוכרים מסיפור יהושע בתור "בני-ישראל" ובסיפור דבורה בתור "חבר הקייני חותן משה"), ותאור המלחמה שנערכה במי-מרום, הרג מלכי כנען ושקיעתם והתפזרותם במי התהום (תהום המכונה כאן "שדי" - שעל שמה נקרא אלהי ישראל בשם "אל-שדי"), וכן לקיחת השבויים והשלל למשכן ה` שהוצב בגלגל אשר ליד אדם העיר שבבקעה - שם התעללו אבירי ישראל בשבויים, רדו בהם ורגמו אותם, חילקו ביניהם את השלל, והביאו ממנו חלק (רצי כסף) כמנחת תודה (התרפסות) למשכן ה`.

הרעיון של ערבוב שני מזמורים מעלה בי תמונה חלומית של פרח כהונה או סופר, שהוטל עליו להעתיק קרעי מגילות ולחדשן, והוא מתבלבל (אולי בהשפעת שיכר...) ומחבר את מה שלא צריך לחבר...