תהילה לסוטה הרועה בשושנים – תהילה סט | עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי, התמונה : עפרי כנעני פרוייקט הסוטה, מיצג וידיאו ת.פרסום: 17/06/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

כרכמית היתה שפחה משוחררת, אולי אפילו שבויית מלחמה  יפהפייה[1] שגוירה נישאה לשובה ושוחררה לאחר שמאס בה. מהמשנה במסכת עדויות אנו לומדות שכנראה בעלה חשד בה בניאוף –  והיא הושקתה מי סוטה  על ידי שמעיה ואבטליון – שני חכמים קדומים מימי בית שני[2]. שמעיה ואבטליון שהיו גרים , רצו כנראה לפטור את כרכמית שהיתה גם היא גרה, מהטקס המשפיל ולכן  פסקו שהיא לא ממש נחשבת כבת ישראל – ובכך  שיחררו שוב את המשוחררת.

המשנה במסכת עדויות, מספרת לנו על עקביא בן מהללאל  המעיד על מסורת עתיקה שבידיו שלפיה אין  מחילים את טקס  הסוטה הנורא על שפחה משוחררת או על גיורת. החכמים שגובים ממנו את העדות  מעמתים אותו עם העובדה שחכמים חשובים כמו שמעיה ואבטליון בחרו לבצע את הטקס המשפיל על כרכמית, שפחה משוחררת שהייתה  בירושלים. עימות שהביא לנידויו המוחלט עד מוות של עקביא בן מהללאל. הדיון המשנאי מתחולל בתקופה מאוחרת, בית המקדש חרב, וטקס השקיית הסוטה כמו טקסי הקרבנות כבר פסק להתקיים – ובכל זאת לקרבנות מוקדשים סדרים שלמים, ולסוטה, שגם היא קרבן – מוקדשת מסכת המנציחה את ההשפלה הבזוי וההתעללות בנשים.

קריאה בתהילה סט (שני העיצורים היחידים במילה סוטה) משמיעה את קולה של כרכמית. כדי להחליף את התהילה מלשון זכר ללשון נקבה שינינו רק ארבע מילים בכל 37 הפסוקים:מוזר למוזרה, נכרי לנכריה, (פס׳ ט) עני וכואב לענייה  וכואבת (פס׳ ל) , ועבדך לאמתך (פס׳ יח). בכל שאר התהילה מתאימות המילים הן לזכר והן לנקבה.

על פניו, שלושת הפסוקים הראשונים נקראים אך ורק כמטאפורה, של סובייקט בעל נפש מעונה, אדם פרטי הטובע בספקות, או באשמה, ובתחושת חוסר אונים וחוסר תקווה. `בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ `, `טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד ` - מספרים לנו על חרדת המוות של הנפש המעונה.

 מסתבר שבאופן לא מטפורי, המתפללת שלפנינו טובעת במים. והיא קוראת בגרון ניחר לאלוהיה, עד כלות.

מי היא הטובעת ביון המצולה במעמקי המים? את מי שוטפת השיבולת?  כנראה שזאת אישה בעלת  שיער שופע אותו היא מזכירה כשהיא משווה אותו לרוב שונאיה. ניתן להניח שגם השיער אינו מטאפורה אלא דימוי מוחשי השייך לטקס הסוטה כפי שהוא מתואר בס` במדבר בו הכהן פורע את שיער ראשה[3]. אנחנו מבינות שיש לה אויבים שמעידים כנגדה עדות שקר, וכופים עליה להשיב תשובה במשפט שבו אין לה סיכוי.

`בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי`, היא אומרת, שיבולת המים המטפורית המדהדת את תחושתה בטקס הגיור הכפוי שלה, טביעה בשיבולת מים מציאותית, שהפכה למערבולת. גם השתייה עצמה של המים המעורבים בעפר מקרקע המשכן גורמת לתחושת הטביעה. מאוימת על ידי מים מזוהמים, שערה פרוע גופה חשוף, עליה לתת תשובה כפויה על האיומים בבית הדין הגדול בירושלים :"בתי, הרבה יין עושה הרבה שחוק , עושה הרבה ילדות, עושה הרבה שכנים רעים...עשי למען שמו הגדול "[4]

כרכמית מושפעת מהאיומים מתחילה לחשוב  שמא היתה בה טפשות, וגם אשמה, ומגיבה בווידוי על הדברים ששמעה בבית הדין הגדול בירושלים: `אלֹהִים, אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתַי מִמְּךָ לֹא נִכְחָדוּ`.

ייתכן גם שהדברים שהיא שומעת גורמים לה לחשוב על כל החטאים האמתיים והמדומיינים  שחטאה אי פעם. היא משתפת פעולה עם האיום המרומז ״עשי לשמו הגדול״ כגיורת המקבלת על עצמה את היהדות, ומבקשת מאלוהי הצביות אלוהי האיילות, ואלוהי הנשים לא להיות לחרפה. ` כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה, כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי `, היא אומרת.  גם החרפה שהסוטה נושאת והכלימה המכסה את פניה אינן כנראה מטאפורות גרידא. החרפה היא הבגד הפרום החושף את שדיה לכל רואיה, והכלימה היא השיער הפרוע המכסה הלכה למעשה את פניה. כנאמר במשניות ה` - ו` בפרק א׳ במשנה מסכת סוטה (משנה סוטה א,ה -ו)

וְכֹהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ, אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ, אִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ, וְסוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ... הָיְתָה מִתְכַּסָּה בִלְבָנִים, מְכַסָּהּ בִּשְׁחוֹרִים. הָיוּ עָלֶיהָ כְלֵי זָהָב וְקַטְלָיוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת, מַעֲבִירִים מִמֶּנָּה כְּדֵי לְנַוְּלָהּ. וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ. וְכָל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא לִרְאוֹת, חוּץ מֵעֲבָדֶיהָ וְשִׁפְחוֹתֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהֶן. וְכָל הַנָּשִׁים מֻתָּרוֹת לִרְאוֹתָהּ, ...

פסוק ט׳ אמנם כתוב בלשון זכר, אך ניתן לתרגמו ללשון נקבה, מספק לנו חלק מהנרטיב : מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי: - מוזרה הייתי לאחיותיי ונכריה לבנות אימי, מוזרה ונתונה לקנאתם של אנשי הבית; ממד הקנאה הוא המרחב שבתוכו פועלת המערכת ההלכתית המעוותת הזאת. כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי - וכנאשמת היא מרגישה כאבלה לבושה שק, צמה, נלעגת ומבוזה. הקנאה של אותו איש שעברה עליו רות קנאה, כמתואר בס` במדבר[5] מורחבת כאן, ושוטפת כשיבולת מים את כל בני הבית. כולם מקנאים – האיש מקנא לשפחה המשוחררת הגרה הזרה, ובני ובנות הבית מקנאים בה על שזכתה ליחס מיוחד. עד שבית הקנאות קורס על יושביו.

הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה - היא מבקשת, ואַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַם עָלַי בְּאֵר פִּיהָ, אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם - מילים המבטאות בדיוק את העומד להתחולל בטרם תשתה  את המים המאררים והקטלניים. למרות שהיא זו שתשתה את המים, היא מתארת אותם כשיבולת השוטפת ומטביעה אותה במצולת מוות. היא מבקשת לגאול את חייה, בטענה שהצוררים אותה פונים נגד האל עצמו. היא מבקשת שיגאל את חייה כנגד אותם כוהנים המשרתים אותו בקודש. היא מוחה על המנהג, על החוק על העוול: " כִּי צַר לִי, מַהֵר עֲנֵנִי."

***

 התפילה מסתיימת . בכל זאת עברה את הטקס:

חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה, וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן. וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי - החרפה שברה ממש את ליבה ולא כמטאפורה, כשהכהן פורם את בגדיה ומגלה את ליבה היא חשה כאנוסה  ענושה ואנושה. רש"י מפרש שאנושה היא חולה, ומדגים זאת מתוך הפסוק על מות הילד הראשון של דוד ובת שבע – וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנש`(שמואל ב יב טו), רש"י מעיר : `ויאנש הילד דבת שבע`, מה שמטעין את המילה אנושה בעונש על חטא ניאוף, חטא שבו נאשמת האישה אשת אוריה הנחשבת לסוטה. השימוש במילה וַיֵּאָנש מביע מצלולית את עמדת המספר המקראי על חטא הניאוף ועל ענשו.

הוכרחתי. נאנסתי. אומרת כרכמית . היא קיוותה לברוח ולא יכלה, ולא מצאה לה מנחמים. היא מספרת איך היא הושפלה ושתתה, אך לא מתה. כי שמעיה ואבטלון השקוה רק `דוגמא`[6], כמות קטנה של מי רפש המזבח והיא נותרה בחיים כדי לספר לנו את סיפורה. שוב אין היא קוראת למים שיבולת. לאחר ששתתה ממי תרעלת המזבח, ובאורח פלא ניצלה, היא קוראת למים ראש ומתארת את טעמם כטעם החומץ : וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ , מקללת את המשקים ומבקשת נקמה מאלוהים: `תְּנָה עָוֹן עַל עֲוֹנָם וְאַל יָבֹאוּ בְּצִדְקָתֶךָ. יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ`, המחייה מספר חיים מהדהדת ודאי את מחיית שם יהוה הנרשם על קלף , מוטל לתוך המים המרופשים ונמחק. 

לטעמה, תהילת הגיורת המשוחררת  טובה יותר מקרבנותיהם של הכהנים המתעללים, ובכל זאת, בסוף התהילה היא פונה לאלות ולאלים הקודמים שלה שמים ארץ וימים, כולם יאמרו את תהילתו:  יְהַלְלוּהוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ יַמִּים וְכָל רֹמֵשׂ בָּם. 

הפסוק האחרון של התהילה ובו הבקשה וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ מתאים לאישה שהלגיטימיות שלה ושל בניה לרשת את הארץ מוטלת בספק. אוהבי שמו הם שמעיה ואבטליון, הגרים שאינם כהנים וכרכמית הגיורת השפחה משוחררת – כולם מבקשים בשם כל הגרים את נחלתם בציון ויהודה הממשיות והמטאפוריות גם יחד. אל כל אלה מצטרף גם עקביא בן מהללאל – מהלל האל למרות נידויו, ששם בפי כרכמית את דבריו בזמן היותו מנודה. החכמים נידו את עקביא משום שחלק על התנהגותם של שמעיה ואבטליון; אולי סברו שעצם איזכור הגר מהווה אונאת דברים, או שמא האשימו אותו כי חשד ששמעיה ואבטליון הפעילו שיקול דעת מוטעה. עד מותו דבק עקביא בעמדותיו, ומת בנידויו וסקלו בית דין את ארונו. עמדתו שאין מחילים את הטקס המשפיל על גיורת או שפחה משוחררת, מבטאת אולי את ההשקפה שאין לראות בהן יהודיות כשרות, ולכן הוא נודה, אבל אפשר לראות בעמדתו גם צעד ראשון בכיוון ביטול טקס הסוטה בכלל. אמנם הטקס בוטל או לא היה, אך נוכח בעצמה בארון הספרים היהודי כתזכורת וכאזהרה.

 

 

 

 

 

 

[1] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה` אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ. (דברים כ״א פס׳ י- י״ד)

[2] משנה עדויות פ"ה מ"ו-מ"ז.

[3] (יח) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהֹוָה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים: (מדבר ה)

[4] היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלם ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות ואומרים לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושים עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים ואומרים לפניה דברים שאינה כדאי לשומען היא וכל משפחת בית אביה: (משנה סוטה א ד)

[5] (יד) וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה: (במדבר ה)

[6] `לא אשקוה מי סוטה אלא היו כמייראין אותה שמא תודה שהיא נטמאת והראוה כאילו מי סוטה (רב האי גאון)
שעשו עצמם כמשקים ולא השקוה, או שהיו כדוגמתא ולכן לא השקוה (רע"ב). או שהשקוה אבל אלה לא היו מי סוטה (תוספות יום טוב); - שלא מחקו מגילת סוטה, רק הטעוה ומחקו כתב אחר להשקותה, כדי שתודה (תפארת ישראל)