אל תשליכני לעת זקנה - תהילים ע"א | מני גל

מאת: מני גל התמונה PIXABAY ת.פרסום: 30/05/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי!

מילים אלה נאמרו במקור כפנייה אל האלוהים. היום, יותר מתמיד, מתאימות מילים אלה להיאמר גם אל דור הבנים שלנו. תקופתנו יודעת לראשונה פרקי זמן של זקנה, שאורכם מעולם לא היה כל כך גדול. כבן, שחווה זיקנה מופלגת של שני הוריו, אני יודע במה מדובר.

רוצה הייתי לומר תודה לכותב המכתב הזה, אך הוא התגלגל לו ברשת עד שהגיע לידי ללא חתימה.

 ילדי היקר! 

ביום בו אני אראה בעיניך זקן מדי - למרות שעדיין איני כזה – אנא, תהיה סבלני ותנסה להבין... אם אני אלכלך כאשר אני אוכל, ואם אני אתלבש לאט מדי, תנסה להבין ואל תכעס. זכור את השעות בהן התאמצתי ללמדך לעשות את אותם דברים. אם בזמן שיחתנו אני חוזר אלף פעמים על אותם הדברים, אל תפסיקני. הקשב! כשהיית קטן, אני הייתי צריך להקריא לך אותו סיפור שוב שוב עד שנרדמת. כאשר אין בכוחי לקום ולהתקלח, אל תבייש אותי ואל תקניטני. זכור את אלפי הסיבות אותן הייתי חייב להמציא על מנת לשכנע אותך להתרחץ. כשתבחין בחוסר המיומנות שלי עם טכנולוגיה חדשנית, תן לי את הזמן להתרגל, ואל תחייך בלעג. אני הוא זה שלימד אותך בסבלנות איך להיות מנומס ואיך להתעמת עם בעיות העולם. אם בזמן שיחה אני שוכח דבר מה או מאבד את חוט המחשבה, תן לי את הזמן להיזכר, ואם איני מצליח - אל תכעס! יותר חשובה מעצם השיחה עצמה היא העובדה שאנו ביחד ומסוגלים לנהל אותה. אם לעיתים איני רוצה לאכול, אל תכריחני. אני יודע היטב מתי אני מסוגל לאכול ומתי לא. כאשר רגלי מתעייפות, אל תיתן לי להמשיך לבדי - הצע לי את ידך, כפי שאני נהגתי לעשות, כאשר אתה התחלת לצעוד את צעדיך הראשונים. וכאשר ביום מן הימים אומר לך, שאיני רוצה להמשיך לחיות, אל תכעס. יום יבוא, ותבין. נסה להבין, שהחלק הזה בחיי אינו בדיוק חיים, אלא יותר הישרדות. ביום מן הימים תגלה, שלמרות שגיאותי תמיד ייחלתי את הטוב ביותר עבורך, ושתמיד השתדלתי לעזור לך. אל תהיה עצוב, ולא כועס, ואל תרגיש חסר אונים בנוכחותי. כאשר אנו ביחד, נסה להבינני, כפי שאני עשיתי בתחילת החיים שלך. עזור לי להתהלך. עזור לי לסיים את דרכי באהבה ובסבלנות. אני, בתמורה, אחזיר לך בחיוך ובאהבה הגדולה, שתמיד רחשתי עבורך, אני אוהב אותך!

 

ומעבר לחשיבות חשבון הנפש של כל בן או בת ביחס אל הוריהם הקשישים, מתבקשת גם החברה לבחון את מנהגיה ואת תפיסותיה, וכמסקנה – לתקן את המערכות הדואגות להקלה במצבם של האנשים, שכבר אינם חזקים, פעילים ותורמים, כפי שהיו בצעירותם. וכך כותבות נגה טלטש, דנה סמימיאן ודנה אורנשטיין, המרכזות את תחום הזיקנה במכללות למנהיגות מקצועית, שמפעילה עמותת "דרור בתי חינוך": 

חולי המערכת הוא שיקוף של החברה בה אנו חיים, חברה אטומה לקולם של השקופים, המזניחה הזנחה פושעת את מי שלמעשה מהווה את נקודת הבראשית שלנו, את זקנינו. רק שינוי אמיתי ועמוק ביחס שלנו לזקנים ולזקנה ייתן מענה לתופעה הרעה הזו.

כחלק משינוי מיוחל זה פיתחנו בשנים האחרונות מקצוע חדש – טיפול קהילתי בזקנים, במטרה להפוך תפקיד זה לפרופסיה ראויה ומכובדת, בעלת הכשרה עמוקה ויסודית, כזו שתביא לשינוי המציאות.

המקצוע פותח בעמותת "דרור בתי חינוך" יחד עם משרד העבודה והרווחה, ג`וינט-אשל והביטוח הלאומי. זוהי הכשרה לטיפול קהילתי בזקנים תוך התייחסות לפן הרגשי, הפיזי והחברתי, ואורכה כחצי שנה. בוגריה, צעירים ומבוגרים ישראלים, מגיעים לתחום מתוך תחושת שליחות ובחירה במקצוע.

עד כה הכשרנו כעשרות מטפלים ומטפלות והיד עוד נטויה. בחזוננו אנו רואים את המטפל הקהילתי בכל מוסד ומרחב בו יש זקנים: בבתי האבות, במועדוני היום, בבתי החולים ובביתה של הזקנה.

רק תמורה יסודית בעמדות שלנו כחברה, שישתקפו בקרב מובילי המדיניות, משרדי הממשלה, המעסיקים וגורמים נוספים הוא שיביא לתיקון. אנו מקווים כי ביחד נוכל להיות שותפים בהובלת שינוי חברתי ותרבותי עמוק זה. אנו קוראים לגורמים השונים לחבור למהלך זה.