מזמור בשיטת הסנדוויץ' - תהילים פ"ט | אורי הייטנר

מאת: ארי אֵלון ת.פרסום: 24/06/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

"שיטת הסנדוויץ`" היא דרך לנהל שיחה ביקורתית קשה, באופן שלא יגרום לפיצוץ ויאפשר למושא הביקורת להאזין לה בקשב, ולא לאטום אליה את אוזניו.

תחילה יש לפתוח בדברי שבח לבר השיח. לא דברי חנופה, לא אמירות מנותקות מהקשר שתתקבלנה כמלאכותיות, אלא התייחסות אמת, שיש בה הערכה לבר השיח ולמעשיו, לתכונותיו הטובות, מתוך רצון לנקות את השיחה מתחושה של פסילה אישית, ולמקד אותה בסוגיה הנדונה, על רקע ההערכה הכללית.

בשלב השני יש להשמיע את דברי הביקורת. הם יכולים להיות נוקבים וקשים, אך הריכוך של הפתיחה מאפשר להקשיב להם בתשומת לב.

השלב השלישי – שוב אמירה חיובית, מחזקת, מעודדת; הרי המטרה אינה להשאיר את בר השיח תקוע בביקורת, אלא להתמודד אתה ממקום חיובי, לא של עלבון אלא של פתרון.

****

איתן האזרחי, מחבר מזמור פט, מכיר היטב את השיטה. והוא מיטיב לעטוף את דברי התוכחה הקשים שהוא משמיע כלפי אלוהים.

חלקו הראשון של המזמור הוא דברי תהילה לאלוהים, מן הסוג המקובל במזמורי תהלים. הוא מעלה על נס את חסדי ה`: 
 חַסְדֵי יְהוָה עוֹלָם אָשִׁירָה 
לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי. 
 כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה 
שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם.
הוא משבח את הדרך בה אלוהים מנהיג את העולם:
 צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ 
חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ.
הוא מציין בהערצה את שליטת האל באיתני הטבע:
 אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם 
 בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם.

המשורר מתאר את גדולתו של האלוהים בפעולתו מבריאת העולם ועד הברית שכרת עם דוד. הוא משבח את עם ישראל על היותו עם האלוהים. 
 אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה 
יְהוָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. 
 בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם 
וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ.
 כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה 
וּבִרְצוֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵינוּ. 
 כִּי לַיהוָה מָגִנֵּנוּ 
 וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מַלְכֵּנוּ.

שיאו של הקשר בין האלוהים לעמו היה בבחירת דוד ומשיחתו למלך ובכריתת הברית עמו.
 אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ 
וַתֹּאמֶר: שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר
הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם. 
 מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי 
בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו. 
 אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ 
אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ. 
 לֹא יַשִּׁיא אוֹיֵב בּוֹ 
וּבֶן עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ. 
 וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו 
וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף. 
 וֶאֱמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ 
וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ. 
 וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ 
וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ. 
 הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה 
אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי. 
 אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ 
עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ. 
 לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי 
וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ. 
 וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ 
 וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם.

מילות המפתח הן "לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי, וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ". זו ברית עולם שאינה מותנית. והוא ממשיך ומבהיר זאת ביתר שאת:
 וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ 
וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי. 
 לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי 
וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה. 
 אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי 
אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב. 
 זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה 
וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי. 
 כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם 
 וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה.

ומכאן יוצא המשורר בהאשמה כבדה כלפי אלוהים, תוכחה גדולה, שעצם כניסתה לספר מעידה על אומץ ויושרה גבוהים של עורכי התנ"ך: 
 וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס 
הִתְעַבַּרְתָּ עִם מְשִׁיחֶךָ. 
 נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ 
חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ. 
 פָּרַצְתָּ כָל גְּדֵרֹתָיו 
שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה. 
 שַׁסֻּהוּ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ 
הָיָה חֶרְפָּה לִשְׁכֵנָיו. 
 הֲרִימוֹתָ יְמִין צָרָיו 
הִשְׂמַחְתָּ כָּל אוֹיְבָיו. 
 אַף תָּשִׁיב צוּר חַרְבּוֹ 
וְלֹא הֲקֵימֹתוֹ בַּמִּלְחָמָה. 
 הִשְׁבַּתָּ מִטְּהָרוֹ 
וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה. 
 הִקְצַרְתָּ יְמֵי עֲלוּמָיו 
 הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה סֶלָה.

דברים קשים מאוד. האשמה כבדה בהפרת ברית, בהפרת שבועה, מה שהופך אותה לשבועת שקר.

והמשורר תמה ומנסה להבין איך יתכן הדבר?
 עַד מָה יְהוָה תִּסָּתֵר לָנֶצַח, 
תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ חֲמָתֶךָ? 
 זְכָר אֲנִי מֶה חָלֶד 
עַל מַה שָּׁוְא בָּרָאתָ כָל בְּנֵי אָדָם?
 מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת 
יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה?
 אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים, אֲדֹנָי, 
 נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ?

הוא מבקש מאלוהים לשוב ולפעול על פי מחויבותו, ולממש את הברית עם ישראל, הסובל כתוצאה מהפרת הברית:
 זְכֹר אֲדֹנָי חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ 
שְׂאֵתִי בְחֵיקִי כָּל רַבִּים עַמִּים. 
 אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ יְהוָה 
 אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ.

ובמתודה של "שיטת הסנדוויץ`" הוא מסיים בברכה:
 בָּרוּךְ יְהוָה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

****

במזמור מצוינים שני אתרים חשובים בארץ ישראל, הר תבור והר חרמון: "תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ".

ואילו שלוש מילים המופיעות במזמור היו ליישובים בארץ ישראל המתחדשת.

תעוז – מושב עובדים של תנועת מושבי הפועל המזרחי, מצפון לבית שמש, שהוקם ב-1950 בידי חלוצים מעולי תימן. כעבור שנים אחדות הצטרפו אליהם חלוצים מעולי קוצ`ין שבהודו. בשנים שעד מלחמת ששת הימים, היה תעוז יישוב ספר, שסבל מבעיות ביטחוניות קשות, שאף גרמו לעזיבת חלק מן המשפחות החברות בו.

שמו של היישוב נובע מפסוק במזמור פט: 
לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה
תָּעֹז יָדְךָ, 
 תָּרוּם יְמִינֶךָ.

תרוּם – פסוק זה נתן את השם גם למושב תָּרוּם, המושב השכן, אף הוא מושב עובדים של תנועת הפועל המזרחי, אף הוא עלה לקרקע ב-1950, אף הוא יוּשָׁב בידי חלוצים שעלו מתימן ואף אליו הצטרפו חלוצים שעלו מקוצ`ין.

עזר – עֵזֶר הוא יישוב קהילתי במועצה האזורית באר טוביה. הוא הוקם ב-1966 כמרכז אזורי של מושבי הסביבה וב-1990 היה ליישוב קהילתי.

שמו של היישוב נובע משני מקורות מקראיים. האחד הוא מספר נחמיה והשני מהמזמור שלנו.

אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ 
וַתֹּאמֶר: שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר
 הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם.

עזר ויצמן, הנשיא השביעי של ישראל, נקרא כך על שם סבו עוזר. איני יודע אם הבחירה בשם עֵזֶר, ולא עוזר, היא בהשראת המזמור הזה. אולם בהשראת המזמור הזה, בחר ויצמן את שם ספרו האוטוביוגרפי הראשון (מתוך שלושה, יצא ב-1974) שתיאר בעיקר את הקריירה הצבאית שלו, שהגיעה לשיאה בתפקידיו כמפקד חיל האוויר וכראש אג"ם במלחמת ששת הימים. שם הספר הוא: " לְךָ שָׁמַיִם, לְךָ אָרֶץ".

השם נגזר מפסוק במזמור: 
 לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ 
 תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם.

המשורר כתב זאת על אלוהים. עזר ויצמן כתב זאת על עצמו, כביטוי לתחושתו כטייס. 
 ואם מישהו ימצא בכך שמץ של יוהרה, אתקשה לחלוק עליו.

****

אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם 
 בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם.

במילות הפתיחה של "שִׁיר פּוֹתֵחַ" של "שירי עיר היונה", האתוס הגדול של מאבק עם ישראל והיחלצותו מחורבן לתקומה, משתמש אלתרמן במילה בְּשׂוֹא, לתיאור ההתרחשות ההיסטורית הכבירה של גאולת ישראל ונחשולי העליה. הוא ממשיל את ההתרחשות הזאת לגאות הים בשיא גליו, "כשאון מים כבירים".

כָּאן נֶאֶסְפוּ דִּבְרֵי שִׁיר
שֵׁחֻבְּרוּ בְּשׂוֹא שְׁאוֹנָהּ
שֶׁל הָעֵת בִּהְיוֹתָהּ בּוֹנָה עִיר
 וּבוֹרְאָה הָאָרֶץ וּלְשׁוֹנָהּ.