חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ - תהלים צ"ו |מני גל

מאת: מני גל התמונה 123RF ת.פרסום: 04/07/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מזמור צ"ו, הכתוב כשיר תהילה טקסי, מפאר ומרומם את אלוהים, וחוזר ואומר בדרכים שונות, כי אלוהים הוא האחד והיחיד, והוא נעלה על כל האלים האחרים.

כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים, וַיהוָה שָׁמַיִם עָשָׂה.

מה משמעות המילה `אלילים`? האם יש למילה זו משמעות אחת בכל מופעיה בתנ"ך? הנה כמה פסוקים תנ"כיים, בהם מופיעה מילה זו:

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִים, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא כ"ו)
האלילים הם כמו הפסלים והמצבות – גופים מוחשיים, שהאדם עושה לו למטרות פולחן.

וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים, לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ, לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו. (ישעיהו ב`)
אלילים יש הרבה. אלוהים הוא אחד. ישעיהו מדגיש את האבסורד בתופעה של בני אדם, המשתחווים לחפצים, שידיהם שלהם עיצבו. האפשרות שפסל האליל מייצג אלוהות שמיימית, וכי ההשתחוויה לפסל היא, למעשה, מחוות כבוד כלפי האלוהות עצמה – לא נשקלת כאן כלל.

וְנָבְקָה רוּחַ מִצְרַיִם בְּקִרְבּוֹ, וַעֲצָתוֹ אֲבַלֵּעַ, וְדָרְשׁוּ אֶל הָאֱלִילִים וְאֶל הָאִטִּים, וְאֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים. (ישעיהו י"ט)
האובות, האיטים והידעונים הם בני אדם, המתיימרים לקיים קשר עם העולם `שמעבר`, עם האלים או עם המתים. ישעיהו מצרף לרשימה לא מכובדת זו (לדעתו) גם את האלילים.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי. לֹא שְׁלַחְתִּים, וְלֹא צִוִּיתִים, וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם; חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִיל וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם. (ירמיהו י"ד)
ירמיהו מתייחס לנביאי השקר, שחזיונותיהם נובעים מהשראה של שקר, קסם, אליל ותרמית הלב. עוד מכה לתדמית הפגועה של האלילים.

אין צורך להוסיף דוגמאות. התנ"ך עקבי למדי במלחמתו בדתות ובפולחנים, שהיו נהוגים בתרבויות המרחב המזרח-תיכוני, ובכלל אלה – גם בתרבות הדתית העברית, שקיבלה משכנותיה השראות והשפעות רבות. לאמיתו של דבר, ההתרחקות משילוב פסלים ואביזרים מוחשיים אחרים בפולחן העברי היתה תהליך מתמשך, תהליך, שלמעשה מעולם לא נסתיים. הכרובים בדביר אשר במקדש הירושלמי הם רק דוגמה אחת לשרידים של הפולחן המובן כל-כך, שלא יכול היה להתבסס רק על עבודת האל המופשט.

התנ"ך אוחז בכמה טיעונים, שנועדו לנגח את הפולחן האלילי:
א. את פסלי האלילים מייצר האדם. מדוע, אם כן, הוא מייחס להם כוח אלוהי? לטענה זו כבר התייחסתי לעיל.
ב. גם כוחות הטבע, כמו צבא השמיים, הזוכים באותה תקופה להאלהה, הינם, למעשה, יצירי כפיו של האל הבורא האחד.
ג. אם היו בעבר כוחות אלוהיים נוספים, כמו מפלצות הים הקדמוניות, הרי שאלוהים שלנו הכניע אותם מזמן, ובזאת הוא הפך לגדול מכולם.

יכול היה התנ"ך להסתפק באמונה של בני עמנו בגדולתו של האל, ולהניח להם, לעמים השכנים, שימשיכו באמונותיהם הפרימיטיביות ובפולחניהם המפגרים, אך גם משוררי המזמורים וגם גדולי הנביאים ייחלו לעתיד, שבו כל העמים יכירו בגדולתו ובייחודו של אלוהים. במזמור שלנו זה בא לידי ביטוי ברור:

סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ, בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו... הָבוּ לַיהוָה, מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים, הָבוּ לַיהוָה כָּבוֹד וָעֹז... אִמְרוּ בַגּוֹיִם: יְהוָה מָלָךְ, אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל, בַּל תִּמּוֹט, יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים... לִפְנֵי יְהוָה, כִּי בָא, כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ, יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק, וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ.

מעניין כמה עמים במרחב המזרח תיכוני האמינו בימי קדם, כי האל שלהם הוא אוניברסלי. מול אמונה זו החזיקו עמים רבים באמונה, כי לכל עם וארץ האל שלהם. עם ישראל מעולם לא היה אימפריה, אך בתחום האמוני היינו מאז ומתמיד מגלומנים...