יחסים אסורים בהסכמה - תהילה צ"ז | עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי , הציור: יונה ארזי ת.פרסום: 08/07/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

יְהֹוָה מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים

ה׳ מלך, וכולם מאוד שמחים בתהילה הזאת. האיים והארץ, השמים ותבל ,ציון בנות יהודה והצדיקים ישרי הלב. הברקים מאירים האש מלהטת בתוך הענן והערפל המערפלים את התודעה והכל נפלא – זכר קדשו לא יימוט לעולם.

דומה שהפתיחה למסה גילוי וכיסוי בלשון של ח.נ. ביאליק  מדגימה את מה שיש לנו לומר על תהילה צ"ז. ביאליק פותח עם מילים וצירופי מילים  ומטענם הקדום[1]. ימי תפארת וגבורה היו למילים הן הבהיקו כברקים, האירו – וכבו. המילים עצמן מהוות את הסתרת המשמעות הגדולה ביותר;  מתחת לכל מילה מהבהבת תהום האין הפעורה.

אנו קוראות את התהילה כסצנה ארוטית המתחוללת בין המלך ה׳ האחד לבין רעיות רבות שהיחסים בינו לבין כל אחת מהן שונים: הארץ תגל והאיים ישמחו כשהוא אפוף בערפל. האש היצרית לפניו, ומגרשת את כל מתחריו. הארץ מתחלחלת מברקיו אך לעומת הארץ המפוחדת -  ההרים המסמלים היריון נמסים בפני האדון המקסים והלוהט  כמו דונג.  ממש דבש.

והשמים - הם עומדים מהצד ואומרים את צדקו, כך שכל העמים רואים את כבודו. מי יערער על צדקתו? הרי צדק ומשפט מכון כסאו:  כל מי שהיה יכול לערער מובס:  כל עובדי הפסל ,שאולי היו יכולים להגן על האלות, ייבושו בראותם את  כל אלוהיהם משתחווים למלך המנצח.

ולבסוף מגיע תורנו, בנות יהודה:  שָׁמְעָה וַתִּשְׂמַח, צִיּוֹן, וַתָּגֵלְנָה, בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ יְהוָה.

לנו ברור: לאחר כל זאת, כל בת הייתה נכנעת למשפטיו של הכול יכול. מה ברירה נותרה לה?  הרי מהות המלך השולט  "זכר קדשו" -  היא אותה אש קפריזית  ומאיימת ממש כשל בעל מכה, עד שעדיפה השמחה המעושה וההסכמה שבכניעה.

וכך, אנו עוקבות אחרי מילות המפתח בתהילה ומנסות לגלות את הכיסוי. השמחה והגילה הן הבולטות ביותר,  ואנו שואלות מדוע כניעת האלים והאלות הקדומים כמו הארץ השמים תבל ההרים והאיים מתוארת כשמחה וכגילה. פולחן `יהוה עליון`יצא למלחמה כנגד פולחני פריון המגולמים במילה "הר" המרמזת על הריון; אלה חוסלו ונותרו רק המילים המעידות על ימי גדולתם.  ההר הארץ השמים והאיים – לא היו מונחים פשוטים בגיאוגרפיה הם היו סמלי מחזורי החיים. אם כן, מדוע המדוכאים והמדוכאות כה שמחים?  וההרים נמסים כדונג  כמתוך אקסטזה מינית,  נכונים להיבעל על ידי ברקי האל שנטל לעצמו את זהות אל הברק הקדום.[2]  תבל וארץ יחדיו מתחלחלות מהצפוי להן, הר ציון "שמחה" ובנות יהודה אחוזות שמחת גיל?

המילה שמחה מסתירה משמעות של נתינה ״מרצון״. בלשון ימינו – ״הסכמה״. החוקר יוחנן מופס שחקר מסמכים משפטיים באכדית ובבבלית[3] מצא ששמחה אינה גילוי של עליזות אלא הסכמה והכנעה מתוך מצב של נחיתות,  וכמו שביאליק לימד אותנו -  השימוש במילה שמחה בא להסתיר יותר ממה שהוא בא לגלות, השמחה מטייחת את האלימות ואת הכפייה.  השמים הם עורך דינו של ה׳ במשפט הזה ואומרים את צדקו: "אם זה בהסכמה -  אז הכל בסדר". התהילה עצמה מצהירה על כך  עם הפסוק ״שָׁמְעָה וַתִּשְׂמַח צִיּוֹן וַתָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ יְהֹוָה", המצביע על כך  שהשמחה משרתת את המטרה שלה - קיום ״משפטי ה׳, ושהסיבה היחידה לציית להם היא שהוא עליון על כל הארץ ונעלה על כל האלוהים׳״.  הציות ההכנעה ו״ההסכמה״ הנדרשים לתורת ה׳  ושליחיו,  מושגים באמצעות שליטה ללא עוררין, הדומה לשלטון גבר/בעל חזק שכל הנשים שייכות לו.

מי הן בנות יהודה וציון? הן גם הבנות עצמן המעכסות ההולכות נטויות גרון[4] שעליהן יש להשליט את  "מִשְׁפָּטֶיךָ יְהֹוָה" והן גם הערים והכפרים - כל תושבי ארץ,  במיוחד הזכרים שבהם.

אפשרות פרשנית אחת היא  שהפסוקים האחרונים בתהילה פונים אל הגברים, אלה  שבנו את ציון ואת ערי יהודה - גם הם בסכנה אם לא יצייתו ״למשפטיך יהוה״ הפרס על הסכמתם הוא שיישפטו כצדיקים. הפרס ניתן ברוח פטריארכלית בקול גברי נואש המבטיח להם  חיי נצח . מי שיישר קו עם  "משפטך"  מתוך  הסכמה שבכניעה יזכה לתואר צדיק ולזרעים של אור…סימני דרך שלפיהם יוכלו למצוא את השביל הבטוח בתוך כל הערפל הארוטי הזה. את זרעי האור יזרעו הצדיקים בבנות יהודה הנכנעות,  וכך הם יהפכו לאמצעי הנצחה לזכרותו וקדושתו של המולך על הכול. ״הוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ״ המסיים את התהילה הזאת נקשר עם ההסבר הכואב כל כך לשמחה ולגילה: `כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה`[5].   

אך ניתן בהחלט לומר ש"אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק" -  מכוון לשמש הממיסה הכל כדונג - השמש החדשה, אל עליון, יהוה המלך מכתיר עצמו בכתר השֶמֶש של שָמָש האל הכנעני האחראי על החוק הצדק והמשפט, ומכאן "אור זרוע לצדיק" - ו"צדק לפניו יהלך"(תהילים פה יד) ווְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם (חבקוק ג ב ), האל העליון נוטל לעצמו את תפקידי אלי האזור והופך לישות על  שבה "הכל כלול". התלמוד הבבלי מספר שרגע הכעס האלוהי הגדול ביותר הוא אכן רגע הזריחה, בו מלכי הגויים מניחים כתריהם בראשם ומשתחוים לשמש - זהו בדיוק הרגע בו כדאי להתפלל תפילת שחרית ולהביע בכל בקר מחדש את אמנותנו ובטחוננו בו ...התחרות האינסופית של אותו אחד עם היקום מחלחלת גם לתלמוד הבבלי שמצטט את הפסוק שציטטנו לעיל `רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ`  - כשהוא מתאר את כעס האל עם זריחת השמש.(בבלי ברכות ז א).

היחסים האסורים בהסכמה נטועים עד כדי כך בקונצנזוס, עד שבטקס הקידושין במעמד שבע הברכות מברכים:  שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה  בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ.[6] משפט ה׳ מוכנס לתוך קשר הנישואין על ידי הגדרת מקומם של החתן והכלה לא רק בתוך הזוגיות שלהם אלא במיוחד כלפי שמים. השמחה וגם ציון נוכחות בעצמה מאיימת ומכניעה בעת שתיית היין המקדש את זכר קדשו׳.

    

 ה ע ר ו ת

 -----------

 [1]בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא; דרך כמה מהן נמשכו ועברו מחנות מחנות של נשמות חיות, נשמה הולכת, נשמה באה, וכל אחת הניחה אחריה צל וריח; וכמה מהן שמשו נרתיקין למכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות נעלות בצרופיהן ובצרופי צרופיהן הנפלאים ביותר. יש מלים – הררי אל, ומלים – תהום רבה. יש שבמלה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך הכל של חשבון עולם שלם. יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים. (ח נ ביאליק, גילוי וכסוי בלשון))

[2] במיתולוגיה היוונית, זֶאוּס  אל השמים, מטיל הברק, בכיר אלי האולימפוס ומלכם.

[3] אהבה ושמחה: חוק, לשון ודת במקרא ובספרות חז"ל, הוצאת מאגנס, 1995  

[4] ישעיהו ג טז,  וַיֹּאמֶר יְהֹוָה יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נטוות נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה

[5] תהילים ל`, ו`

[6] הברכה החמישית בסדר ״שבע ברכות״