כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ - תהילים ק"ד | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, עיבוד תמונה - יונה ארזי ת.פרסום: 16/07/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מזמור קד הוא אחד היפים ביותר בתהלים, אחד האהובים עליי. המשורר מוקסם מיפי הטבע, מהגיון פעולתו, מן ההרמוניה שבו, ומודה לאלוהים שברא אותו ומנהיג אותו בחכמה. מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה 

כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ
מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.

הוא מתאר את השמים, את הארץ ואת הים, את החי והצומח, ותיאוריו קסומים.

ההרמוניה בטבע באה לידי ביטוי באספקת המזון לכל בעלי החיים, מתוך הטבע. וכל בעלי החיים מתפרנסים ומתכלכלים בניהולו של הטבע בידי האל.
כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן 
לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ.

כך גם האדם. הוא מתאר כיצד האדם נהנה מפרי האדמה. אולם מותר האדם, בכך שהוא עצמו מעבד מזון משובח, מהאפשרויות שהטבע מספק. וגם היכולת הזאת, נובעת מההנהגה האלוהית של היקום.

מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה 
וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם.
לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. 
וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ 
לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן
וְלֶחֶם – לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד.

האדם ביית את הבהמה, וברוח האלוהים שבו הוא יודע לגדל מספוא לבהמותיו, ולהוציא לחם מדגני הארץ. מן הגפן הוא יודע להפיק יין, המשמח לבב אנוש, ומן הזית – שמן למאור ולמזון. הלחם, השמן והיין הם יסודות מזונו של האדם, הם באים מן הטבע ומכישרונו של האדם ליצור מתוך הטבע מזון מתורבת. היצירה הזאת, מחייבת את האדם לעבודה, לעשיה – זה ייעודו, זה מותר האדם: 
תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ...
יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ 
וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב.

אבל למרות היופי הזה, העולם אינו מושלם. יש בו גם חטאים. והמשורר מתפלל לכך שיהיה סוף לאותם חטאים. 
יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ 
וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם.
ודוק – אין המשורר אומר: ייתמו חוטאים, כי אם ייתמו חטאים. כלומר, הדרך לתיקון עולם אינה חיסול רשעים ואף לא תפילה לכך שייעלמו מן העולם, אלא חינוך, שיגרום לרשעים לחזור בתשובה. המשורר מביע תקווה שהחטאים ייתמו; או אז, הרשעים עוד אינם. כלומר ברגע שייתמו החטאים, הרשעים כבר לא יהיו רשעים.

המשורר רואה את יפעת הטבע, ומקבל השראה לשירתו. כל עוד נשמה באפו, הוא ימשיך לשיר ולהלל את ה` על הבריאה שיצר: 
אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי 
אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי. 
יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי 
אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהוָה.

הטבע ויופיו הוא השראה לדורות של משוררים ויוצרים, בכל התרבויות ובכל הלשונות. ותיאורי הטבע במזמור קד, היוו השראה ליוצרים עבריים בימינו.

****

במחזור שיריו "בגלבוע", חזר שלונסקי לתקופה המכוננת של חייו, ימיו בגלבוע בגדוד העבודה. על תקופה קצרה זו כתב את פסגת יצירתו.

במזמור קד המשורר מתאר את אלוהים המתעטף באור שיצר:
עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה 
נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.

אצל שלונסקי, ארץ ישראל מתעטפת באור, כמו שהיהודי מתעטף בטלית. 
עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כַּטַּלִּית.
בָּתִּים נִצְּבוּ כַּטּוֹטָפוֹת.
וְכִרְצוּעוֹת תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים, סָלְלוּ כַּפַּיִם.

שורות אלו הן מתוך הבית הרביעי בפואמה "עמל", מתוך מחזור השירים "גלבוע". כך נפתח הבית: 
הַלְבִּישִׁינִי, אִמָּא כְּשֵׁרָה, כְּתֹנֶת פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת
וְעִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי אֱלֵי עָמָל.

הבית מרמז לשתי דמויות מקראיות – יצחק ויוסף. כתונת הפסים – יוסף. "עִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי" – עקדת יצחק. הן במקרה של יוסף והן במקרה של יצחק, מדובר בבן הנבחר, המובחר. בשני המקרים, הבן מוקרב קורבן – יצחק נעקד בדרך לשחיטה ויוסף נמכר לעבדות.

אני רואה ברמז של שלונסקי אל שתי הדמויות הללו שני מסרים: א. אנו, החלוצים, הננו הבן המובחר. לכן הוא מבקש מאמו הכשרה להלביש אותו כתונת פסים. ב. אנו מקריבים קורבן, בחיים הקשים שאנו חיים בא"י. המסר הוא שאנו מוכנים לשלם את המחיר, מקבלים את הקורבן באהבה, אך על דבר אחד איננו מוכנים לוותר – על ההכרה בנו כבחירי הבנים.

החלוצים, הם המגשימים את:
תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ...
יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ 
וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב.

העבודה הפיזית של סוללי הכבישים ובוני הבתים היא עבודת הקודש. הכבישים הם רצועות התפילין. הבתים שאנו בונים הם טוטפות התפילין. הארץ שאנו בונים עוטפה אור כטלית.

את הכבישים האלה סללו כפיים, אותן כפיים ענוגות של תחילת השיר. בחלקו הראשון של השיר, מבטא שלונסקי את הקושי של אברכי משי שהיו לחלוצים להרגיל את ידיהם הענוגות "כף יד לנו קטנה ואצבעות חמש לה (התכתבות עם שיר השירים "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה") / אצבעות-שעווה דקות להישבר". והידיים הללו לוקחות על עצמן את מלאכת העמל, עמוסת סימני הקריאה: "הלום באדיר דופק אדם! גדלנה פרא צפרנים! אנו הולכים אלי עמל!". אך הוא תמה: "מה יעשה לאצבעות הענוגות?".

כדי להתגבר על הקושי הזה, יש צורך באמונה גדולה במשמעות הקושי. שלונסקי עושה זאת בבתיו האחרים של השיר, כאשר עבודתו מתוארת כקדושה. 
"הו זעה! הו אגלי ברכה היורדים ממצחי הגבוה 
כטל משמים טהורים". 
הזיעה אינה הפרשות גוף מצחינות, אלא הן מימוש התפילה לטל משמים על ארץ ישראל. והטל הזה מרווה את אדמת הגלבוע ובכך שם לאל את הקללה שקולל הגלבוע בקינת דוד על שאול: "הֲרֵי בָגִּלְבּוֹעַ! אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם".

הכפיים הללו כבר אינן זקוקות לתפילין. כתנת הפסים ששלונסקי דורש בשם החלוצים, היא תחליף לטלית.

****

בתיאור ההרמוניה בטבע במזמור קד, מתואר התפקיד של מרכיבים מסוימים בבריאה, שנועדו למרכיבים אחרים. 
הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים 
סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים. 
היעלים זקוקים, מטבעם, להרים הגבוהים, ולכן האל יצר בעבורם הרים גבוהים. שפני הסלע זקוקים לסלעים למחסה, ולכן אלוהים ברא את הסלעים.
יש סדר בבריאה.

שירו של אלתרמן "לֵיל פָּנִים אֶל פָּנִים", העוסק בהעפלה, מתוך "שירי עיר היונה", נפתח במילות המזמור: 
"הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים
וְהָעָם סְפִינַת עֵץ רְכוּבוֹ".
והמסר שלו – כפי שההרים נועדו ליעלים, כך ספינות העץ נועדו ליהודים נרדפים. 
גם ה"רְכוּבוֹ" מתכתב עם מילות מזמור קד.
עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה 
נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. 
הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו
הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ,
הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ. 
עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת 
מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט. 
יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ 
בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.

העבים, העננים, הם רְכוּבוֹ של ה`. סְפִינַת עֵץ היא רְכוּבוֹ של עם ישראל, כלומר של המעפילים העולים לארץ ישראל, להם מוקדש שירו של אלתרמן.

****

אלתרמן חוזר אל מילות המזמור, בשיר נוסף מתוך "שירי עיר היונה", "קְרוּאֵי מוֹעֵד". הוא מספר שם על אנשי העמל, ההתיישבות, שביום פקודה נקראו לדגל ונרתמו למאבק בבריטים.

אלתרמן מתאר את שגרת יום העמל של חלוצי הארץ:
לְפָעֳלוֹ
הוֹסִיף הָעָם לָצֵאת עִם שַׁחַר, חֲלוּצָיו
חָרְשׁוּ, רוֹכְלָיו חָפְזוּ אִישׁ אִישׁ בְּעִגּוּלוֹ,
וּמְשׁוֹרְרֵי הַזְּמַן נִסּוּ אֶת הַנּוֹצָה,

הַפִּגּוּמִים תִּמְרוּ בְּזַעַף קִיטוֹרוֹ
וַעֲשָׁנָיו שֶׁל יוֹם. בְּחַשְׁמַלוֹ שֶׁל לֵיל
שָׁטְפוּ חַיֵּי הָרְחוֹב.

תיאור שגרת חיי עמל, מופיע בתיאור החיים האנושיים במזמור קד. כאן, מתואר כיצד קם האדם בבוקר לעמל יומו, וחוזר בערב לביתו. הרוטינה הזאת היא החיים הטבעיים. כפי שבלילה חיות הטרף מפרנסות את עצמם, בבוקר הן חוזרות לרבוץ במאורותיהן, ואז קם האדם מביתו ויוצא לעבודה. שגרת אדם, שגרת הטבע – אלה מעשיו החכמים של האל. 
תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה 
בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר.
הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף 
וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם. 
תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן 
וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. 
יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ 
וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב. 
מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה 
כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ
מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.

****

"שירי עיר היונה", נועדו להיות האפוס הגדול של תקומת ישראל; של ההעפלה, המאבק בבריטים, מלחמת השחרור, הקמת המדינה וקליטת העליה הגדולה. אלתרמן רואה כחלק משליחותו לטפח גיבורים ודמויות מופת, שהעם והנוער ילכו בדרכם.

הוא מעלה על נס את ברכה פולד, הפלמ"חניקית בת ה-19 שנפלה ב"ליל וינגייט". הוא מקדיש לה לא פחות משבעה שירים, המתחברים לפואמה "סִפּוּר מִלַּילָה".

הפואמה מסתיימת בתיאור של חוויית שבת. השבת אחרי ימי העמל, מסמלת את גאולתו של עם ישראל אחרי המאבק. אלתרמן מצטט מתוך הפיוט "לכה דודי", פיוט הגאולה של עם ישראל, ולאחר מכן הוא מרמז לשולחן השבת, עם הנרות והיין.

זוֹ עָצְמָתָהּ. בְּיַד אֲנָךְ וָחֶרֶב
תִּבְנֶה אֻמָּה בֵּיתָהּ, אֲבָל מֵרֹאשׁ
מִקֶּדֶם לֹא תִּחְיֶה כִּי אִם בְּקֶרֶב
אוֹר פְּנֵי אֱנוֹשׁ וְדַם לְבַב אֱנוֹשׁ.

"מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם" הוא ציטוט מ"לכה דודי", אך בעוד את הגאולה ב"לכה דודי" יביא "בן ישי בית הלחמי", כלומר משיח בן דוד, אצל אלתרמן תביא אותו "הַנַּעֲרָה הַעִבְרִיָּה", הלא היא ברכה פולד. כלומר, לא הציפיה לגאולה נסית, כי אם גאולה אקטיבית, פרי המעשה הציוני.

הפואמה מסתיימת בנרות השמן של השבת המאירים פנים ויין הקידוש המשמח לבב אנוש, ככתוב במזמורנו:
וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ 
לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן.

****

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, היה רב גדול, מנהיג והוגה דעות. והוא היה גם משורר.

בשנים האחרונות, הולחנו רבים משיריו ואף יצא תקליט עם שיריו המולחנים, אולם למרבה הצער הם כמעט אינם יוצאים מתחומי הציונות הדתית אל הציבור הרחב, וחבל. אולם שיר אחד שלו זכה לחשיפה תקשורתית.

באחד מימי שישי, השמיעו ידידיה מאיר וסיוון רהב מאיר, בתכניתם המצוינת "סופשבוע זוגי" בגל"צ, את ביני לנדאו בשיר "כנפי רוח", שאני מעדיף את שמו השני "בן אדם". השמעת השיר עוררה תגובות רבות של התלהבות והתרגשות. ידידיה מספר שמעולם לא הגיעו תגובות רבות ונלהבות כאלו, על אייטם כלשהו בשידורם. מאז הם מרבים להשמיע את השיר והוא מושמע גם בתכניות אחרות. את "בן אדם" הלחינה לפני למעלה מעשרים שנה, תלמידה באולפנת "סגולה", אביגיל עוזיאל.

בן אדם, עלה למעלה עלה.
כִּי כֹּחַ עַז לָךְ יֵשׁ לָךְ כְּנָפִי רוּחַ, כְּנָפִי נְשָׁרִים אַבִּירִים.
אַל תכחש בָּם פֶּן יכחשו לְךָ.
דּרושׁ אוֹתָם – ויימצאו לך מיד.

המנגינה הזאת החלה להתנגן בשנים האחרונות במניינים של הציונות הדתית, במנייני הרב קרליבך ובקהילות התפילה המתחדשות, עוד טרם פרסומה בתקשורת. אני הכרתי אותה בקהילת "ניגון הלב" בעמק יזרעאל.

השיר אינו פונה ליהודי דווקא, אלא לבן האדם. אין זה מקרה. הדבר מתאים מאוד להשקפת עולמו האוניברסלית של הרב קוק. בימים אלה, של קנאות לאומנית מסתגרת בקרב חלק מן הציונות הדתית מצד אחד, ושל טשטוש ההבדל בין אוניברסליות לקוסמופוליטיות בקרב גורמים בשמאל הפוסט ציוני, ראוי להציג את גישתו של הרב קוק, ששילבה בין לאומיות, דתיות ואוניברסליות. למרבה הצער, תורתו של הרב קוק מסולפת הן בידי חלק ממי שרואים עצמם כתלמידיו ומספחים אותו לגישתם הבדלנית, והן בידי אנשי שמאל הבוחרים לסלף את הגותו ולהציגה כקנאית, כדי להבאיש את ריחם של יריביהם הפוליטיים. אלה ואלה, מסתמכים על אמירות אלה או אחרות של הרב קוק, מתוך האוקיינוס הרחב של יצירתו, המוצאות מהקשרן, ולבטח אינן מבטאות את דרכו.

הרב קוק כתב, למשל, את השורות הבאות, המדגימות את שיטתו האוניברסלית:
"אַהֲבַת כָּל הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם - הִיא קוֹדֶמֶת לְכָל.
אחר כך אַהֲבַת כָּל הָאָדָם,
אַחֲרֶיהָ אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל".

השיר "בן אדם" או "כנפי רוח" הוא פיוט מעורר השראה, מתוך ספרו של הרב קוק "אורות הקודש". יש בו מסר של עילוי האדם, של אמונת האדם בכוחו להעפיל לפסגות גבוהות, בזכות כוחו הרוחני, המוסרי, בזכות כנפי הרוח שלו. הוא רק צריך להאמין בעצמו, להאמין בכוחו המוסרי. אם רק ידרוש אותו – ימצא אותו מיד.

השורה הנפלאה "כִּי כֹּחַ עַז לָךְ, יֵשׁ לָךְ כְּנָפִי רוּחַ, כְּנָפִי נְשָׁרִים אַבִּירִים", נכתבה בהשראת מזמור קד.
הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו
הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ,
הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ.

****

בפואמה "מסדה", מתכתב יצחק למדן אף הוא פסוקי המזמור, עמם מתכתב אלתרמן, ולוקח אותן למקום אחר, אף שהתכלית אותה תכלית – גאולתו של העם ישראל, הציונות. ניתן לראות את היופי שבפסוקים, בכך ששני משוררים, בשתי פואמות, החותרות לאותו אידיאל, משתמשים בהם לתיאורים נפרדים. הפסוקים הם:
תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה 
בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר.
הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף 
וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם. 
תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן 
וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. 
יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ 
וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב. 
מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה 
כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ
מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.

בעוד אלתרמן מתאר את השגרה של חיי העמל ביישוב, שממנו פורצים בני הישוב בהגיע מועד למאבק בשלטון הזר, למדן משתמש באותם הפסוקים כדי לתאר את העמים שבתום סערת המהפכות של ראשית המאה ה-20 חוזרים לחיי השגרה והעמל. ואנו, חסרי המולדת, אין לנו שגרה שאנו יכולים לחזור אליה. והמסקנה כפולה – למרוד בשגרת הגלות, אך גם להתפכח מהרעיונות ההזויים שגאולת עם ישראל היא במהפכות של העמים.

תַּם לֵיל נְדוּדִים. לְיוֹם שֶׁמֶשׁ אָרֹךְ יֵצְאוּ לְפָעֳלָם עַמִּים.
וְאָנוּ עַרְעֲרֵי הָעוֹלָם – אֶל דַּרְכֵּנוּ:
הִנָּשֵׂא בְּלִי עֹגֶן עַל כָּל שִׁבְעַת הַיַּמִּים
וְצַפּוֹת לְלֵיל נְדוּדִים מֵחָדָשׁ יִמְשְׁחֵנוּ, 
וְכֵן חוֹזֵר חֲלִילָה. נְאֻם הַמִּתְפַּכֵּחַ.

****

"שיר השוק" של נעמי שמר, מתאר שמחה גדולה – שמחת השפע. וגם הוא מרמז לפסוק ממזמור קד "יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ", בשורות:
עַל כֵּן שָׁתֹה וְאֱכֹל
וּשְׂמַח בַּיַּיִן
הַיּוֹם צָעִיר אַתָּה
מָחָר תַּזְקִין.

****

תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה 
בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר.

שורה זו היא ההשראה לשירו של מאיר אריאל "גבר בעיר", שגידי גוב שר ללחנו של פוליקר, הנפתח במילים:
בא החושך ויהי לילה 
בו תרמוש כל חייתו יער, 
שוב אומזת בוא הלילה 
ואתה נפתח כתער. 
צא לדרך, לך אליה 
ואחר כך תצטער, 
שיכולת מול גלֵיהַ 
גם להישאר.

****

יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה 
אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע.

הארז הוא העץ הגדול ביותר והחזק ביותר במזרח התיכון, במרחב המוכר לבני קדם, לכותבי המקרא.

על הארז כתב מאיר שלו בספרו האחרון "גינת בר":

בשפה העברית התנ"כית – אף שרוב דובריה לא ראו את הארז החי במקומו אלא רק כקורות מהוקצעות במקדש שלמה ובארמונו – סימל הארז עצמה ותפארת. אגב, מעניין שהארמון שבנה לו שלמה היה גדול בהרבה יותר מהמקדש שבנה לאלוהיו, אולי משום שלשלמה היו אלף נשים, ולאלוהים, שגזרנו עליו בדידות והתנזרות בדמות המונותאיזם, אין אפילו אחת. אך אחזור לענייננו: ידועים הפסוקים "מן הארז אשר בלבנון ועד לאזוב אשר יוצא בקיר" ו"אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?" ו"כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים", וכיוון שהזכרתי קודם את הקוץ שתמונתו הוצבה בפתחת הגן הבוטני של קיימברידג`, אזכיר שיהואש מלך ישראל חיבר את השניים בפסוק אחד כדי ללגלג בו על אמציה מלך יהודה, שביקש להילחם בו: "החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון לאמור: תנה את בתך לבני לאישה. ותעבור חיית השדה אשר בלבנון ותרמוס את החוח".

למרבה הצער, נעלם הארז מאוצר הדימויים והניבים של העברית המודרנית. בדור של הוריי עוד היו מי שהוגדרו כ"בחור כארז", אבל גם הביטוי הזה כבר איננו. ואשר לקוץ, גם זה איבד את מעמדו באוצר הפתגמים והניבים. שוב איננו אומרים "אליה וקוץ בה" אלא רק "קוץ בתחת" ותו לא. אני מעז להעיר שספק אם כל זה ידוע לאנשי הגן הבוטני של קיימברידג`, אבל אין זו אלא נחמת עניים: בגן שלהם צומח ארז ובגינה שלי לא.