מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי - תהילה ק"ב | עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי , עיבוד תמונה: יונה ארזי ת.פרסום: 16/07/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

תהילת "תפילה לעני כי יעטף" היא מאותן תפילות מתעתעות. הנפש נמשכת אחר העני, כאשר אצל כל אחת מאיתנו מתעוררים קולות העינוי, התענית, המענה, והענווה - מאליה עולה השאלה מיהו העני `כִי יַעֲטֹף`. אנחנו מבינות את סיטואציית התפילה המדברת על השתפכות הנפש וגם את ההמלצה של עורכי התהילה שמדובר בתפילה מומלצת  למצב מיוחד של עניות, אבל עדיין חושדות בלשון הזכר בה נוקטת התהילה : ` וְלִפְנֵי יְהֹוָה יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ `.

פסוק כד:"עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי קִצַּר יָמָי" אומר לנו שמדובר פה על עינוי, ולא על עוני, ורש"י  מזמן לנו את פסוק המפתח הבא כשבאופן מפתיע מחבר ממש בין שלושה  פסוקי מפתח בתהילה, ומייצר מהם פסוק חדש החושף את המשמעות הנסתרת של התהילה: "כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי יָמַי כְּצֵל נָטוּי עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי".המעשה הפרשני המדהים הזה - מביא אותנו היישר ליחזקאל ט"ז. פרק ידוע ומוכר המתאר את המפגש של ה׳ עם התינוקת המושלכת:

(ו) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: (ז) רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה:ח) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה וַתִּהְיִי לִי: (ט) וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן: (י) וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי: (יא) וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ: (יב) וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ: (יג) וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ ששי שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה: (יחזקאל פרק טז)

התינוקת המתבוססת בדמיה - הופכת למלכה. מלכה בוגדנית - שעונשה הוא הפקרתה לרצח ולאונס קולקטיבי:  

(לח) וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה:

(לט) וְנָתַתִּי אוֹתָךְ בְּיָדָם וְהָרְסוּ גַבֵּךְ וְנִתְּצוּ רָמֹתַיִךְ וְהִפְשִׁיטוּ אוֹתָךְ בְּגָדַיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ וְהִנִּיחוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה: (מ) וְהֶעֱלוּ עָלַיִךְ קָהָל וְרָגְמוּ אוֹתָךְ בָּאָבֶן וּבִתְּקוּךְ בְּחַרְבוֹתָם:

(מא) וְשָׂרְפוּ בָתַּיִךְ בָּאֵשׁ וְעָשׂוּ בָךְ שְׁפָטִים לְעֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת  (שם)

ברור לנו שהדוברת בתהילה היא ציון המרוממת השוכבת נרמסת באפר - ואפר הוא גם מזונה :"כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי "

אנחנו מופתעות שוב ושוב מבקשתה של ציונה המגורשת הנאנסת והמוכה לחזור ולהיבנות ,לספר בציון שם ה` ותהילתו בירושלים. ציונה, כמו האלות המובסות מכירה בניצחונו  ובנצחיותו של ה` עליה ועל כל קודמותיה - הארץ והשמים : לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם. . ומה נותר עוד לבקש?  ציונה, הענייה סוערה לא נוחמה[1] מוכנה לחזור להיות שפחה : בְּנֵי עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן - היא אומרת, ברוח נבואית ממש ממקום חורבות `משכנה`  הנוכחי - האפר.

 המערכת החולה הזאת אינה פוסקת להתקיים, המטפורה נוכחת במציאות במערכות זוגיות מלאות עינוי בכי בקשת התקבלות וחוזר חלילה. ועכשיו בימי שלשת השבועות שלפני תשעה באב, אנו זוכרות את מגילת איכה הפותחת באֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד (מגילת איכה א א )  ומצטרפת לקינת הציפור הבודדת על הגג בתהילה שלנו. דמוי הציפור מביא אותנו הישר לח. נ. ביאליק ב`הכניסיני תחת כנפך` המבקש לערער על `וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ` ועל הסדר הכה נחרץ שמציע יחזקאל - אלהים בדמות הגבר המטפורי לוקח תחת חסותו ותחת כנפו את התינוקת – וחושף אותה להתעללות, ואילו ב`הכניסיני` ביאליק מציע שהיא תיקח אותו תחת חסותה - ותהיה בדמות האלה האם האחות והאהובה הזוכה אצלו להעצמה ולנוכחות מחודשת.

***

השתיקה האלוהית  מטרידה. הרבה מפסוקי התהילות  מביעים את חרדת השקט הזה. מי שמעז להתמודד עם השתיקה הם מקובלי ספר הזהר. בדרשה נועזת ומפתה גם יחד הם בונים סצנה שמימית בה הקב"ה המלך עוטף את כל תפילות העולם ומניח אותן בצד כדי לשמוע ולהקשיב ולהשתוקק  לתפילתו הדומעת של העני, וזאת מפני שהעני "הוא שבור לב,ועני עושה תדיר קטטה עם הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מקשיב ושומע דבריו. כיון שמתפלל תפילתו פותח כל חלונות רקיעים וכל שאר תפלות אשר עולים למעלה" "והקב"ה הוא עושה עיטוף לכל תפלות העולם, ולא נכנסות עד שהתפלה שלו נכנסת והקדוש ברוך הוא אומר: תתעטפנה כל התפילות ותפלה זו תיכנס אצלי. אינני צריך כאן בית דין שידונו בינינו, לפניי יהיו תרעומות שלו ואני והוא בלבדינו. והקדוש ברוך הוא מתייחד בלבדו באלו התרעומות, באותה תפילה, שכתוב לפני השמ ישפוך שיחו, לפני השמ ממש."  מסתבר שלפי הדרשה של הזהר האלוהות נבנית  מדמעות ומתפילות העני; ליתר דיוק, נבנה הצד הנשי שלה. כי `הקב"ה מתייחד ברצון בכלים שלו`

ההצעה הזהרית היא כמובן פנטזיה רומנטית. אפשר בהחלט להבין את מקורותיה. מתוך תחושה של חורבן לאומי ורוחני נבנית המציאות המיסטית התובעת מהמתפללות/ים להיות במצב נפשי ותודעתי מיוחד של עושי קטטה - שבורי לב. הזהר  בונה פה `מדריך למתפלל` ומשלה את המתפלל העני - שתפילתו תתקבל.

גם על האלוהות הזהר יודע משהו. בניגוד לאלוהים שבתהילה הוא אינו שותק.  אלוהות דינמית  שזקוקה לדמעות כדי לצמוח כדי להרחיב את הכלים.

אנחנו לא יודעות מה מתרחש במחוזות המיסטיים שעליהם מדברים הזהר וכל ספרות הקבלה מִִספרות ההיכלות ועד החסידות ועד ימינו,  אבל אנחנו יכולות ללמוד מהפנטזיה הרומנטית הזאת כמה דברים. הרטוריקה הנשית הבכיינית של הדמעות פותחות השערים נמצאת אמנם בבסיס הדברים , ואף יש לה סימוכין בדברי חז"ל "כל השערים נעולים חוץ משערי דמעה".(ברכות לב ב).  כשקהלת מדבר על דמעת העשוקים שאין להם מנחם[2] - חז"ל מסכימים אתו, אלוהים עצמו אומר שהמנגנונים הדתיים שהקים הם מנגנוני כוח - שיתפרקו רק באחרית הימים ולמרות כל זאת הזהר מנסה לשכנע אותנו   שתפילת העני והענייה העשוק והעשוקה מתקבלת. והוא עובד עם אותה הרטוריקה מוסווית שבתהילה -  רטוריקת האישה המושפלת המתחננת לחזור אל המדכא שלה.

העמדה היחידה שאפשר לנו להזדהות אתה כאן זאת עמדת ההקשבה האנושית ובניית הכלים. אם נעביר את דרשת הזהר למקומות הבינאישיים ונלמד מהמטפורה על חיינו שלנו, ניתן אולי לתרגל בעזרתה, הקשבה, אמפתיה ותשומת לב - מנגנונים חשובים ליצירת קשר אנושי משמעותי.

 

 

 

 

 

 

[1] ישעיהו נב יא

[2] וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם:  (קהלת ד א)