שקיעת הזריחה - תהילה ק"י | עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי , הציור: יונה ארזי ת.פרסום: 12/06/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

תהילה קי שקיעת הזריחה לספר

תהלים פרק קי

(א) לְדָוִד מִזְמוֹר . נְאֻם יְהֹוָה לַאדֹנִי : שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ:

(ב) מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח יְהֹוָה מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ:

(ג) עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ:

(ד) נִשְׁבַּע יְהֹוָה וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק:

(ה) אֲדֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים:

(ו) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה:

(ז) מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ:

ספר דברי הימים ב` (והמקבילה במלכים ב כב - כג) מספר לנו על יאשיהו בן אמון, שהחל למלוך בגיל 8 ובגיל 12 החל לטהר את יהודה וירושלים מעבודת אלילים[1]. לא זו בלבד שניתץ את כל מזבחות הבעלים, החמנים, והפסילים, מייצגי עבודת השמש הירח והכוכבים, והרג את הזובחים להם, אלא "וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר שָׁם" (מל"ב כג)  ושרף את עצמות הכוהנים על מזבחותיהם. לאחר שגדע את כל החמנים בכל הארץ, שב לירושלים. בגיל 18 שלח את האצולה המלכותית שגידלה אותו על ברכי עבודת ה׳ לטהר את בית המקדש מעבודה זרה. מסופר שבעת טיהור הבית, נמצא במפתיע ספר לא מוכר - `סֵפֶר תּוֹרַת יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה`, על הקללות והאלות שיש בו כנגד מי שיעבוד עבודה זרה.

עם מציאת הספר שולח יאשיהו משלחת אל חולדה הנביאה, שכל מה שאנו יודעים עליה הוא שהייתה אשתו של שומר הבגדים (רש"י מתלבט אם מדובר בגדי הכהונה או בגדי המלכות) וישבה בירושלים במקום שנקרא המשנֶה. המשלחת כוללת את הצמרת השלטונית הדתית והרוחנית של מלכות יאשיהו: חלקיהו הכהן הגדול, אחיקם בן שפן עבדון בן מיכה, שפן הסופר ועשיה עבד המלך. מדוע חולדה כל כך חשובה שהמכובדים מגיעים אליה במקום לזמן אותה לארמון המלך? חשובה עד כדי כך שהם מבקשים לקבל ממנה הכשר לספר? הפרשנים תוהים, וגם אנחנו, אך כנראה שלחולדה היה מעמד חזק וחשוב בירושלים[2] .

המקרא אינו מגלה מה אמרו חברי המשלחת לחולדה, כתוב רק: ״ וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ כָּזֹאת ״. הדברים עצמם חסרים, ואנחנו סבורות שמצאנו אותם בתהילה ק"י.

המלחמה בכוהני העבודה הזרה היא מלחמה בפולחנים המצריים והכנעניים. מנשה, סבו של יאשיהו, שהוביל את הפולחנים הזרים, קרוי בשם מצרי על שמו של בן אסנת בת פוטיפר כהן און. אמון, בנו של מנשה, ואביו של יאשיהו קרוי על שם אל מצרי. שגם הוא קשור בשם און, את יאשיהו הקטן מגדלת חבורת כוהני יהוה, ובראשם שפן הסופר, כנראה נכדו של הסופר שכתב את ספר דברים. מה היא מהותה של המלחמה בחמנים? האם החמנים הם כוהנים לפולחן החמה המצרי[3]?

בהקדמתו לספרו על פולחן השחר אומר יהודה ליבס שלפולחן השמש שורשים עמוקים ועתיקים בדת ישראל. יש אומרים שאף משה רבנו הושפע באמונת הייחוד שלו מפולחן האל אתון, האל-שמש היחידי ששרד במהפכה המונותאיסטית של פרעה אחנתון (מאה 14 לפני הספירה) ההשפעה המצרית על דת ישראל אף התעצמה אחרי חורבן בית ראשון עם מקדש חוניו שהוקם בעיר און על ידי כהן יהודי ודמה בצורתו למקדש השמש[4].

אנו מנחשות כי חולדה, לפחות בעברה, הייתה אחת מכהנות החמנים שאותם גדעה האינקויזיציה של כוהני יאשיהו באכזריות ובשיטתיות. קרוב לוודאי שחולדה הייתה נשואה לשומר הבגדים, כוהן קהתי, שניצח על טיהור המקדש, וכנראה שמר על האפוד והחושן בעת הטיהור, אי אפשר היה לחסל אותה מבלי לעורר מהומה רבתי בתוך אצולת המקדש עצמה. לא נותר להם, אלא להכניעה, לקבל את הסכמתה ואישורה לַכַָּתוב בספר ש`נמצא לפתע`, ולהבטיח שהיא תעבור סופית, לפחות למראית עין, לצד הנכון. הצד של דוד המלך המיוצג על ידי המלך יאשיהו הצעיר[5].

ובכן, מה אומרים המכובדים לחולדה? הם פונים אליה כנראה, בנוסח קבוע שהיה מיועד לכוהני פולחן הזריחה המצרי לפני הוצאתם להורג, הזדמנות לעזוב את חבריהם ועמם ולהצהיר נאמנות ליהוה בלבד. הנוסח הזה לפי דעתנו מתועד בתהילה ק"י. הוא כתוב בלשון זכר, אך הוא פונה אל שני המינים.  זהו נוסח איום והבטחה הרקום במילות פולחן השמש עצמן:

(א) ... נְאֻם יְהֹוָה לַאדֹנִי: שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ - כאשר הפנים פונות מזרחה, ימין הוא צד דרום. חלקיהו הכהן, מזמין את חולדה (או את בעלה, בנוכחותה), להפנות את הפנים לכיוון מזרח ולשבת מימינו. ו כ ו ל ם מבינים שימין היא אמון, היא און, היא עיר פולחן השמש המצרי, חלקיהו מעביר את חולדה חוויה פיזית ורגשית לפני שהוא מתחיל לאיים עליה.

"שבי לימיני עכשיו, וכך תשבי עד שאשית את כל אויביך האישיים הדום לרגליך."  האויבים יכולים להיות כל משתפי הפעולה, כל מי שיצביעו עליה ככוהנת שמש[6], ידרשו את ראשה, וירננו עליה. זהו רמז לחולדה על הלחצים שבהם נתונים אנשי הכמורה והמלוכה בקשר אליה. חלקיהו ממשיך באיום במילים שההקשר שלהן קשה עבור כהני הזריחה: (ב) מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח יְהֹוָה מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ - מטה העוז את מכות מצרים. `אויביך הם אויבי ה׳, ובעצם, אויבי יהוה הם את עצמך, חולדה, אלא אם תעברי לצד של יהוה.`מטה העוז` על כל הקשריו - יהיה מופנה אלייך, חולדה.

האיום החזק ביותר משתמש במילות פולחן הזריחה:  (ג) עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ:

כאן מזכירים חלקיהו וצוותו לחולדה את פולחן השמש עצמו - בכל יום ויום מתחולל פולחן השחר עם הזריחה, זהו "יום חילך" - בו משתחזרת שוב ושוב בהדרת קדש, לידת היום משחור הלילה, עטוף בטל הלידה הוא טל הבוקר טל ילדותיך. האיום הנורא הוא שבדיוק ברגע הדר הקודש הזה, כל הסוגדים לשמש ייזבחו כקרבן נדבות לה[7].

ביצירתו `מגילת האש` חיים נחמן ביאליק מפרק ובונה את  הפסוק המסתורי הזה כשהוא מתאר את בנות ובני יהודה המובלים על ידי האויב באניות לאי בודד וצחיח, להמיתם בצמא וברעב הוא אומר: "וּבָעֵת הַהִיא הוֹלִיךְ הָאוֹיֵב בָּאֳנִיּוֹת מִשְּׁבִי יְרוּשָלַיִם מָאתַיִם בַּחוּרִים וּמָאתַיִם בַּחוּרוֹת. כֻּלָּם טְהוֹרִים בְּנֵי טְהוֹרִים, עָפְרֵי חֶמֶד מֵהַרְרֵי יְהוּדָה. טַל הַנֹּעַר עוֹד יָלִין בְּתַלְתַּלֵּיהֶם וְזֹהַר שְׁמֵי צִיּוֹן מֵעֵינֵיהֶם יַעֲרֹף. אֲבִיהֶם – הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, וְאִמָּם – אַיֶּלֶת הַשָּׂדֶה." נראה שביאליק הבין את הטמון בתהילה ק"י על כל מרכיביה. למרות שאילת  - אלת השחר עצמה אינה נזכרת בתהילה, הרי שרחם השחר, הטל, ציון, ובעיקר הגוויות קרבן הנדבות  - הביאו אותו לצור את הפסקה המופלאה הזאת שכולה אומרת פגאניות בנוסח שיר - השירים.

חולדה היא שמאנית .  היא יודעת מה חלקיהו והמלך עשו לכהני הזריחה. והיא מפחדת מהטרור המופעל עליה. כשהיא יושבת לימינו ופניה לעבר מקום השמש העולה, היא מבינה את האיום היטב. מה שמסביר את נבואתה שתבוא בהמשך.

יחד עם האיום באים הבטחה ודברי כיבושין : (ד) נִשְׁבַּע יְהֹוָה וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק: אנו נשמור את מעמדך. את תהיי נביאת יהוה. תמשיכי להיות כוהנת. חלקיהו מזכיר את מלכיצדק, כהן לאל עליון - ומי הוא אל עליון אם לא השמש?

הסצנה שאנו מציגות כאן, מתקשרת עם המרות דת המוניות, כמו בתקופת מסעי הצלב או בתקופת האינקויזיציה בספרד. נוסיף רק שבתפילת אב הרחמים  שחוברה בתקופת גזרות תתנ"ו (מסעי הצלב) שובצו בין השאר גם פסוקים מהתהילה שלנו[8]. האם יכול להיות שבקשת הנקמה - קשורה ברגש אשמה על הכניעה לאלימותם של אלה שכפו את המרות הדת ?

התהילה מסתיימת בשלושה פסוקים על עצמתם של שליחי ה׳ והזוועות שהם חוללו בעובדי האון (ימין) לפני פחות מעשור. (ה) אֲדֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים:(ו) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה - הרבה אכזריות יש במילות הפסוקים. זה היושב בימין - בכיוון דרום ופניו אל הזריחה, ניצח כבר מזמן את אל השמש ומחץ את המלכה האלה. היא כבר אינה שולטת, בדיוק כמו אֶרֶץ רַבָּה אותה אימא אדמה אם כל חי שעכשיו מוטלות בתוכה גוויות.

הפסוק האחרון המראה על קור רוחם של אנשי הרפורמה הדתית, ומרמז על חזרתו של יאשיהו לירושלים אחרי שחיסל את העבודה הזרה בכל הארץ: (ז) מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ

 תשובת חולדה היא בהתאם:[9] ״אימרו לאיש אשר שלח אתכם" - כלומר, לא למלך, אלא לראש המטהרים , לאיש שמבקש את ראשי[10] - שחמתי לא תכבה. שכל הקללות הכתובות בספר ש`מצאתם` יחולו על ראשו עצמו. חולדה משתמשת בקללות של ספר דברים כאילו נכנעה, אך בדבריה בוערת האש של פולחן הזריחה. וליאשיהו המלך היא מוסרת - אתה עשית את הפשעים הנוראים כי היית צעיר. נכנעת בדיוק כמוני. קרעת את בגדיך, בכית. איזו ברירה הייתה לך, אתה צעיר וחסר ניסיון, ומשום כך תאסף אל אבותיך בשלום ולא תראה בכל הרעה שתבוא על המקום הזה ועל יושביו. לא תיענש להבין את תוצאות מעשיך. אתה תמות צעיר. חולדה ״מברכת״ את המלך הצעיר להישאר צעיר לנצח. בכך חולדה נכנעת, אך מוחה ומביעה את מחאתה בדרך שמשווה את מצבה למצבו של המלך עצמו.

נוסח הדיכוי של כהני הפולחנים ה`זרים` לדורותיהם, מלמד על מנגנוני הפעולה של התביעה להיכנע לשליט. או לכל מי שפועל בכוח ובאיומים בשם ממסד וסמכות . (המלך, הכהן, הממשלה, הרבנות, בעלה של אישה כלשהי).  `תשתפי פעולה, יהיה לך טוב. ולא - יהרגו אותך`. כמה פעמים בלשון זאת או אחרת, נשים ואנשים שומעות ושומעים את הטקסט הזה בגלוי או כאיום סמוי ?

מחולדה אנו רוצות ללמוד לקיים את המחאה ולהסיר את האיום ככל הניתן. תשובתה של חולדה תקפה וישימה ומעלה את הדילמה הלא פשוטה בכל מקום, מצב וזמן בו אנחנו נדרשות לכפור בעקרונותינו, לפעול בניגוד לאמונתנו, להפנות עורף לדרך חיינו וערכינו, לכבוש את רצוננו - ולהיכנע לדיכוי ולהשתקה. 

[1] בֶּן שְׁמוֹנֶה שָׁנִים יֹאשִׁיָּהוּ בְמָלְכוֹ וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם. וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיֵּלֶךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו וְלֹא סָר יָמִין וּשְׂמֹאול: וּבִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הֵחֵל לְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם מִן הַבָּמוֹת וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת. וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים, וְהַחַמָּנִים אֲשֶׁר לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם גִּדֵּעַ, וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת שִׁבַּר וְהֵדַק, וַיִּזְרֹק עַל פְּנֵי הַקְּבָרִים הַזֹּבְחִים לָהֶם: וְעַצְמוֹת כֹּהֲנִים שָׂרַף עַל מִזְבְּחוֹתָם וַיְטַהֵר אֶת יְהוּדָה וְאֶת יְרוּשָׁלִָם: וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן וְעַד נַפְתָּלִי בהר בתיהם בְּחַרְבֹתֵיהֶם סָבִיב. וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק, וְכָל הַחַמָּנִים גִּדַּע בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיָּשָׁב לִירוּשָׁלִָם: וּבִשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לְמָלְכוֹ לְטַהֵר הָאָרֶץ וְהַבָּיִת שָׁלַח אֶת שָׁפָן בֶּן אֲצַלְיָהוּ וְאֶת  מַעֲשֵׂיָהוּ שַׂר הָעִיר וְאֵת יוֹאָח בֶּן יוֹאָחָז הַמַּזְכִּיר לְחַזֵּק אֶת בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהָיו (דברי הימים ב` ל״ד, א - ח) (מקבילה במלכים ב פרקים כב ,ו -  כג)

נציין שסדרם הכרונולוגי של הדברים בשני המקורות, שונה. 

[2] וייתכן שבעלה של חולדה, שַׁלֻּם בֶּן-תוקהת, הוא לא אחר מאשר משולם מבני הקהתים המוזכר כמה פסוקים קודם, והוא עוסק בעבודת הטיהור : וְהָאֲנָשִׁים עֹשִׂים בֶּאֱמוּנָה בַּמְּלָאכָה וַעֲלֵיהֶם מֻפְקָדִים יַחַת וְעֹבַדְיָהוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי מְרָרִי וּזְכַרְיָה וּמְשֻׁלָּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים לְנַצֵּחַ וְהַלְוִיִּם כָּל מֵבִין בִּכְלֵי שִׁיר: (שם, יב)

 [3] חפץ ששימש בפולחן הכנעני , והוא נזכר פעם אחת בתורה ( וי` כו`ל ` ( וכמה פעמים בנביאים ובכתובים ( ישי יז`ח ; כז`ט ; יחי ו`ד`ו ` ( ובמעשי טיהור הפולחן בידי המלכים אסא ויאשיהו נאמר שהסירו וגידעו את החמנים ( דה"ב יד`ד ; לד`ד`ז . (  יש חוקרים הסבורים שהחמנים הם עמודי אבן ושאר סמלים של האל הפניקי חמון. בגלל דמיון השם לחמה פירשו רש"י (למשל ישעיהו יז ח)וראב"ע שהחמנים קשורים לפולחן השמש. 

(אנציקלופדיה מקראית : אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו -כרך ג ,ירושלים 1965 מוסד ביאליק עמ 183)

[4] יהודה ליבס, פולחן השחר, כרמל ירושלים, 2011, עמ 18-19

[5] דוד מוזכר בטקסטים כאביו הרוחני וראש שושלתו של יאשיהו: ״וַיֵּלֶךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו״

[6] במקרא אין כוהנות יהודיות. רק נביאות. חולדה נקראת נביאה, מה שיכול בהחלט להחשיד אותה בפעילות דתית פולחנית ולא רק באמירת נבואות ועתידות.

[7] השרש נ.ד.ב הוא שרש טעון באלימות. בכל פעם שיש התנדבות - עולה החשד שמא היה כאן שכנוע אלים.  המילה נדבות מתקשרת לכוהנים בני אהרון נדב ואביהו שהקריבו `אש זרה` וה׳ שרף אותם מייד על מזבחם שלהם, כך שהפכו לקרבן עולה. וזאת למרות המשמעות המפתה שלכאורה מדברת על נתינה מתוך רצון חופשי. 

 [8] וְאוֹמֵר, יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה. מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ:

[9] וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ וַאֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תוקהת תָּקְהַת בֶּן חַסְרָה שׁוֹמֵר הַבְּגָדִים וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ כָּזֹאת: וַתֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִמְרוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי: כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יוֹשְׁבָיו אֵת כָּל הָאָלוֹת הַכְּתוּבוֹת עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרְאוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ יְהוּדָה: תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי (ויקטירו) וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם וְתִתַּךְ חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה: וְאֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרוֹשׁ בַּיהֹוָה כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו : כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ: יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים בְּשָׁמְעֲךָ אֶת דְּבָרָיו עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו וַתִּכָּנַע לְפָנַי וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתֵּבְךְּ לְפָנָי וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם יְהֹוָה. הִנְנִי אֹסִפְךָ אֶל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו. וַיָּשִׁיבוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר. (תשובת חולדה - דברי הימים ב פרק לד (כב -כח)).

 [10] אולי חולדה רומזת שהאיש הוא חלקיהו עצמו היושב כעת לשמאלה. בכל אופן, היא כנראה איננה מתכוונת למלך עצמו. (למרות שחז"ל מאשימים אותה בביזוי המלך: אמרו לאיש השולח אתכם וכו`. רז"ל פקפקו על דברים אלו דאמרה לאיש ולא אמרה למלך. ולעיל במלכים כתבתי דיש מקום להליץ זכות עליה עיין שם: (החיד"א, חומת אנ"ך, על דברי הימים ב לד)