ברוך דיין האמת - תהילה קי״ג | יונה ארזי ועפרה שפי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי, התמונה PIXABAY עיבוד תמונה - יונה ארזי ת.פרסום: 29/07/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

תהילה קי"ג היא מאותם טקסטים שנראים כמו עצה לחיים, תשובה בטוחה על מהות היקום, והמנון עידוד לצדק לאמת ולביטחון באל. אך כשאנו מתחילות  לחקור בה לעומק, עולות תהיות רבות ושאלות רבות יותר מתשובות.

התהילה נחלקת לשני חלקים ברורים. הראשון הוא שיר הלל לה`, והשני הוא תפנית מעוררת תהיות שעוד ידובר בה. [1]

שיר ההלל הוא פסוקים א - ו.

א) הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְהֹוָה הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהֹוָה: ב) יְהִי שֵׁם יְהֹוָה מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

 בהלל אלים רבים:  הוא נפתח בתהילת האלה יה - האלה הקדומה ים, שהובסה בחציית ים סוף . פוגשות גם את האל ״השם״(שם ה׳) שהוא כנראה קיצור של המילה שמש[2]. אך ובמיוחד נוכחים  כאן האלים שמש וה׳. מה שברור הוא שההבדלים בין שמש לה׳ מיטשטשים: מחד שם ה׳ מהולל לפי מחזוריות השמש - מזריחתה ועד השקיעה, ומאידך הוא עצמו רם וזורח על השמים. השמש וה` מותכים ליחידה אלהית אחת: 

ג) מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יְהֹוָה ד) רָם עַל כָּל גּוֹיִם יְהֹוָה עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ

ה` גבוה מהשמש והאלים האחרים בישיבתו בשמים; אך כמו השמש רואה הכל בשמים ובארץ ונוכחותו שולטת ומנהלת.

ה) מִי כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת , ו) הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:

בדומה לאלי השמש המצריים , גם במרחב המסופוטמי ובפנתאון האלים של תרבויותיו, היה אל עצמתי: אל השמש, שמו שַמַש ובת זוגו היא אלת השחר.[3]  לשמחתנו נמצאו המנונות לאל שַמַש, למשל:

"הודך מכסה את ההרים הרחבים ,

אורך ממלא את הארצות כולן .

אתה עובר על ההרים וסוקר את הארץ ,

תולה בשמים את חוג הארץ .

אתה תפקוד את כל אנשי הארץ

תתהלך בשמים תמיד ,

מדי יום תעבור את הארץ הרחבה .

גאות הים , ההרים…

 ניתן לקבל שתהילה קי"ג בנויה בחלקה הראשון כהלל השייך לז׳אנר ספרותי של המנוני פולחן השמש. ברור לנו שהפסוק `מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יְהֹוָה` -   מקורו בפולחני השמש שהתקיימו בישראל וביהודה, בין שהושפעו מהתרבות המצרית או מהתרבות המסופוטמית. אבל האם ניתן לקבל שהמשך התהילה גם הוא קשור לז׳אנר הזה?

מההמנונים אנו לומדות לא רק על הודו של שמש, אלא גם ששמש אחראי לאור המתגבר על החושך ולטוב המנצח את הרע,  מה שהפך אותו לאל הצדק והשוויון ולשופט עליון . בלילה שמש הופך גם לשופט העולם שמתחת: "שופט האלים ובני האדם, אשר הצדק הוא מנת-חלקו ואשר הוענקו לו דברי אמת למענק" (מתוך הכתובת של יחדון-לים, מלך מארי)

"לשווא ננסה להפריד בין גלגל החמה העובר בשמים יומם והעובר מתחת לאדמה בלילה ובין האל שמש, כי למעשה חד הם. הקטע המובא כאן מתאר את מעבר השמש ברקיע המאפשר לאל השמש לראות את כל הקורה למטה על פני הארץ. השמש מאיר את הכול ורואה את הכול  - תכונות אלו משמשות יסוד להפיכת אל השמש לאל המשפט היודע אמתו של כל דבר ודבר הנעשה תחת השמים"[4]

״ממעל תכוון את ענייני האנשים כולם .

הרועה מתחת הנוקד ממעל ,

אתה שמש מכוון את אור הכול .

תעבור את הים הרחב והמקיף , …

שמש אורך הבהיר יורד עד לתהום ״ [5]

המשך ההמנון והיותו של השמש גם אל המשפט יכול להסביר אולי את התפנית המרתקת ולכאורה לא קשורה, המתרחשת בפסוקים האחרונים של התהילה: הטון התיאולוגי ההצהרתי, המהלל, שמשתנה והופך לדיבור אישי מלא כאב.

(ז מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן:

ח לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ:

ט מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָהּ:

במקום תהילה נשמעת תפילה. כמו נוסח תפילת העמידה שפותח בברכה, הודיה, הערצה - ורק אחר כך נותן מקום לתפילה אישית.

לכאורה, שלושת הפסוקים האחרונים מספקים נקודת מבט חיובית על תהפוכות החיים. כמו אל מחזוריות השמש, מתפללת הדלה, או העקרה או העניה העקורה בשכנוע  פנימי עמוק השואב ביטחון מהיום העולה שוב ושוב אחרי הלילה, ומהמחזוריות היומיומית המתרחשת לנגד עיניה. היא מאמינה שכשם שהשמש נעלמת היא תשוב לשבת במרום כאותה עקורה השבה לביתה, למרות היותה מושפלת ושוקעת, וחוזר חלילה.

***

אנו לא מסתפקות בהקבלה היפה הזאת. שלושת הפסוקים האחרונים מעלים שאלות קשות: מי הם הנדיבים, ומדוע התהילה נוקטת דווקא במילה המעוררת  אסוציאציה של מות כוהנים?[6]

מה פירוש הצירוף ״עקרת הבית״, האם העקרה היא עקרה או עקורה, והאם הבית הוא אישה או ביתו של המתפלל, ואולי בכלל כמו פרשנים רבים שאומרים שזה הוא בית המקדש. 

ומדוע התהילה מסתיימת באם הבנים? מי הם הבנים ומי היא האם? וגם המילה שמחה חשודה כהסכמה למשפט אלוהים. האם והבנים מוזכרים בספר דברים במצוות שילוח הקן, שם ניתן להרוג את הבנים (הגוזלים) ולשלח את האם (הציפור). האם שלושת הפסוקים האחרונים קשורים במשפט אמת וצדק, כמו אלוהותו של שמש המסופוטמי?

אנו עוקבות אחרי מוטיב זריחת השמש כמטפורה תיאולוגית במקרא. התיאולוגיה המונותאיסטית במאבקה בשמשות למיניהן מנסה להדביר את הנוכחות האלילית הזאת על ידי שיוכה לה׳. לכן אומר ישעיהו :  מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ יִקְרָא בִשְׁמִי(מא כה); או: לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד (מה ו) . אצל מלאכי נביא בית שני, הפסוק מופיע כאשר המונותאיזם כבר מבוסס למדי, וקרוב לוודאי כולם הבינו מי נמשל לשמש נותן המשפט והחוק: `כי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת` (מלאכי א יא). איזכור הפולחן הקטורת והמנחה מראה כי גם אם פולחן השמש עצמו חדל להתקיים, הרי עקבותיו נמצאים בפולחן הקרבת הקרבנות, וקשורים בצדק ובמשפט. האם שלושת הפסוקים האחרונים הם חיזוק והצדקה לטיהורים ולרציחות שעורכים עבדי ה׳ האל המנצח  בבני עמם עובדי עבודה זרה? האם הנדיבים הם המטהרים, והתהילה היא תהילת כניעה של מי שניצלו מהשריפה אך שילמו מחיר משפחתי יקר?האם נוכחותה של יה בפתיחה ובסוף מרמזת על אדפטציה לא רק של שמש אלא גם של אלת הים על ידי מי שנכנעו למטהרים (הנדיבים)?

גם חז״ל מבינים שיש קשר בין ״אם הבנים שמחה״ לבין שילוח הקן המטפורי וקרבנות אדם ועבודה זרה. מילות  `אם הבנים שמחה`  משמשות כמחאה שהוצמדה לסיום האגדה הטרגית אודות חנה ושבעת בניה[7]:  חז"ל שמים את הדברים הללו בפי האם לבניה המתים - "בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות! אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: "אם הבנים שמחה."  עורכי התלמוד כל כך מזועזעים  כנראה מהנרטיב שבידם עד שהם מוסיפים את הפסוק ללמדנו על התנגדותם לקרבן אדם על מזבח האמונה. [8]

 ***

תהילה קי״ג שייכת למקבץ של תהילות המכונות במחקר "ההלל המצרי" [9];  כולן נאמרות בליל הסדר,מנהג שהתקבע כנראה עוד בתקופת בית שני. אנו לומדות מהמשנה במסכת פסחים על מחלוקת בית שמאי ובית הלל בקשר לאמירת התהילה בסמוך להקרבת קרבן הפסח הקדום.[10]  לרגע נפתח לנו צוהר לעולמה העמוק של התפילה. `עקרת הבית` זו שכולם שמחים לשיר עליה בליל הסדר, היא זאת שכנראה עקורה מבית. אנחנו שרים על אם הבנים שמחה על הישיבה עם נדיבים - ואולי רואים את עצמנו ככאלה בשבתנו לשולחן הסדר. אבל התהילה מעלה דווקא את הקושי שיש בפער שבין השלטון הצודק תמיד ובין אושרו  של האדם הפשוט בין תחושת השייכות הנחוצה לנו כל כך, לבין עַקְרוּת הבית כשמשהו אינו כשורה. ואולי, התיקון לאמירת תהילה זו בליל הסדר הוא פתיחת הדלת לכולם ולכולן ולא רק ל״צודקים״ ול"נדיבים": `כל דיכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח`.

 

 

 

 ה ע ר ו ת

-----------------------------------------------------------------------------

[1]   זאת יכולה להיות תפילה, או אמונה בהשגחה פרטית, או צידוק הדין כפי שנראה בהמשך

 [2] שם מופיע לראשונה כאחד משלושת שמות השמש - שם, חם, ויפת  (או שמש, חמה ויפעה), ורק מאוחר יותר הוא מופיע כשם אלוהים, או שם ה׳.

[3] אלי קדם: הפוליתאיזם בארץ ישראל ושכנותיה מן האלף השני לפנה"ס ועד התקופה המוסלמית, ירושלים,יד יצחק בן-צבי 2008, עמ 11

[4]  שם,שם

[5] שם, 13-14

[6] כוונתנו לנדב ואביהוא בני אהרון, שאש ה` אכלה אותם כי הקריבו אש זרה.

[7]  בבלי גיטין נז ב

 [8] למרות שלשת ה`יהרג ובל יעבור `– ע"ז, שפיכות דמים וגלוי עריות. חז"ל מוסיפים את `אם הבנים שמחה` באירוניה בהקשר לסיפור הזה.

[9] בתקופת בית המקדש גמרו את ההלל(אמרו את כל המקבץ ) בעת הקרבת קרבן הפסח וכזכר לכך נהוג כיום לגמור את ההלל בליל הסדר כחלק מסדר ההגדה, אך משום שהלל זה מפוצל בין חלקי ההגדה השונים אין מברכים לפניו. לפי מנהג הספרדים אומרים הלל גמור בברכות גם בתפילת ערבית של ליל הסדר. מנהג זה התקבל בנוסח ספרד החסידי ובארץ ישראל גם לפי נוסח אשכנז.(ויקיפדיה)

[10]עד היכן הוא אומר?  בית שמאי אומרים :עד  `אם הבנים שמחה ` ובית הלל אומרים:  עד `חלמיש למעינו מים ` (משנה פסחים י ו )