ברוך דיין האמת - תהילה קי״ג | יונה ארזי ועפרה שפי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי, התמונה PIXABAY עיבוד תמונה - יונה ארזי ת.פרסום: 28/04/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

תהילה קי"ג היא מאותם טקסטים שנראים כמו עצה לחיים טובים , תשובה בטוחה על מהות היקום, והמנון תמיכה בצדק באמת ובביטחון באל. אך כשאנו מתחילות  לחקור אותה לעומק, עולות תהיות רבות והשאלות רבות יותר מהתשובות.

התהילה נחלקת לשני חלקים ברורים. הראשון הוא שיר הלל לה`, והשני הוא תפנית מעוררת תהיות שעוד ידובר בה .[1]

הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְהֹוָה הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהֹוָה; יְהִי שֵׁם יְהֹוָה מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם (א-ב)

 השיר נפתח בתהילת האלה יה - האלה הקדומה ים, שהובסה בחציית ים סוף . פוגשות גם את האל ״השם״(שם ה׳) שהוא כנראה קיצור של המילה שמש.[2] אך ובמיוחד נוכחים  כאן האלים שמש וה׳. מה שברור הוא שההבדלים בין שמש ליהוה מיטשטשים: מחד שם יהוה מהולל לפי מחזוריות השמש - מזריחתה ועד השקיעה, ומאידך הוא עצמו רם וזורח על השמים. השמש וה` מותכים ליחידה אלהית אחת: 

מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יְהֹוָה רָם עַל כָּל גּוֹיִם יְהֹוָה עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ (ג-ד)

יהוה גבוה מהשמש והאלים האחרים אך כמו השמש רואה הכל בשמים ובארץ ונוכחותו שולטת ומנהלת.

מִי כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת ,  הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ (ה- ו)

בדומה לאלי השמש המצריים , גם במרחב המסופוטמי ובפנתאון האלים של תרבויותיו, היה אל עצמתי: אל השמש, שמו שַמַש ובת זוגו היא אלת השחר .[3] לשמחתנו נמצאו המנונות לאל שַמַש, למשל:

"הודך מכסה את ההרים הרחבים ,

אורך ממלא את הארצות כולן .

אתה עובר על ההרים וסוקר את הארץ ,

תולה בשמים את חוג הארץ .

אתה תפקוד את כל אנשי הארץ

תתהלך בשמים תמיד ,

מדי יום תעבור את הארץ הרחבה .

גאות הים , ההרים…

 ניתן לקבל שתהילה קי"ג בנויה בחלקה הראשון כהלל השייך לז׳אנר ספרותי של המנוני פולחן השמש. ברור לנו שהפסוק `מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יְהֹוָה` -   מקורו בפולחני השמש שהתקיימו בישראל וביהודה, בין שהושפעו מהתרבות המצרית או מהתרבות המסופוטמית. אבל האם ניתן לקבל שהמשך התהילה גם הוא קשור לז׳אנר הזה?

מההמנונים אנו לומדות לא רק על הודו של שמש, אלא גם ששמש אחראי לאור המתגבר על החושך ולטוב המנצח את הרע,  מה שהפך אותו לאל הצדק והשוויון ולשופט עליון . בלילה שמש הופך גם לשופט העולם שמתחת: "שופט האלים ובני האדם, אשר הצדק הוא מנת-חלקו ואשר הוענקו לו דברי אמת למענק" (מתוך הכתובת של יחדון-לים, מלך מארי)

"לשווא ננסה להפריד בין גלגל החמה העובר בשמים יומם והעובר מתחת לאדמה בלילה ובין האל שמש, כי למעשה חד הם. הקטע המובא כאן מתאר את מעבר השמש ברקיע המאפשר לאל השמש לראות את כל הקורה למטה על פני הארץ. השמש מאיר את הכול ורואה את הכול  - תכונות אלו משמשות יסוד להפיכת אל השמש לאל המשפט היודע אמתו של כל דבר ודבר הנעשה תחת השמים" [4].

״ממעל תכוון את ענייני האנשים כולם .

הרועה מתחת הנוקד ממעל ,

אתה שמש מכוון את אור הכול .

תעבור את הים הרחב והמקיף , …

שמש אורך הבהיר יורד עד לתהום ״[5] 

המשך ההמנון והיותו של השמש גם אל המשפט יכול להסביר אולי את התפנית המרתקת ולכאורה לא קשורה, המתרחשת בפסוקים האחרונים של התהילה: הטון התיאולוגי ההצהרתי, המהלל, משתנה והופך לדיבור אישי מלא כאב.

מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן: לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ: מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָהּ (ז-ט)

במקום תהילה נשמעת תפילה. כמו בתפילת העמידה הפותחת בברכה, הודיה, הערצה - ורק אחר כך מאפשרת תפילה אישית.

לכאורה, שלושת הפסוקים האחרונים מספקים נקודת מבט חיובית על תהפוכות החיים. כמו אל מחזוריות השמש, מתפללת האישה הדלה, או העקרה או העניה העקורה בשכנוע  פנימי עמוק השואב ביטחון מהיום העולה שוב ושוב אחרי הלילה, ומהמחזוריות היומיומית המתרחשת לנגד עיניה. היא מאמינה שכשם שהשמש נעלמת וזורחת היא תשוב לשבת במרום כאותה עקורה השבה לביתה, למרות היותה מושפלת ושוקעת, וחוזר חלילה.

***

מה פירוש הצירוף ״עקרת הבית״, האם העקרה היא עקרה או עקורה, והאם הבית הוא אישה או ביתו של המתפלל, ואולי הבית הוא ציון [6] או בית המקדש השמיימי כהצעות פרשניות שונות[7].

ומדוע התהילה מסתיימת באם הבנים? מי הם הבנים ומי היא האם? והאם המילה `שמחה` מסמנת הסכמה כניעה וקבלת עול מלכות שמים[8]? האם והבנים מוזכרים בספר דברים במצוות שילוח הקן, שם ניתן להרוג את הבנים (הגוזלים) ולשלח את האם (הציפור)[9]. האם שלושת הפסוקים האחרונים קשורים במשפט אמת וצדק, כמו אלוהותו של שמש המסופוטמי?

במאבקה בשמשות למיניהן מנסה התיאולוגיה המונותאיסטית, להדביר את הנוכחות האלילית הזאת על ידי שיוכה לה׳. לכן אומר ישעיהו :  מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ יִקְרָא בִשְׁמִי(מא כה); או: לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד (מה ו) . אצל מלאכי ,נביא בית שני, "ממזרח שמש" מופיע כאשר המונותאיזם כבר מבוסס למדי, וקרוב לוודאי שכולם הבינו מי נמשל לשמש נותן המשפט והחוק:  כי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת (מלאכי א יא). אזכור פולחן הקטורת והמנחה מראה כי גם אם פולחן השמש עצמו חדל להתקיים, הרי עקבותיו נמצאים בפולחן הקרבת הקרבנות, וקשורים בצדק ובמשפט. האם שלושת הפסוקים האחרונים הם חיזוק והצדקה לטיהורים ולרציחות שעורכים עבדי ה׳ האל המנצח  בבני עמם עובדי עבודה זרה? האם הנדיבים הם המטהרים, והתהילה היא תהילת כניעה של מי שניצלו מהשריפה אך שילמו מחיר משפחתי יקר? האם נוכחותה של יה בפתיחה ובסוף מרמזת על אדפטציה לא רק של שמש אלא גם של אלת הים על ידי מי שנכנעו למטהרים (הנדיבים)?

חז"ל קושרים בין ״אם הבנים שמחה״ לבין שילוח הקן המטפורי וקרבנות אדם ועבודה זרה. מילות  `אם הבנים שמחה`  משמשות כמחאה שהוצמדה לסיום האגדה הטרגית אודות חנה ושבעת בניה[7] : חז"ל שמים את הדברים הללו בפי האם לבניה המתים - "בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות! אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה:"אם הבנים שמחה". עורכי התלמוד כל כך מזועזעים  כנראה מהנרטיב שבידם עד שהם מוסיפים את הפסוק ללמדנו על התנגדותם לקרבן אדם על מזבח האמונה. האם באמת אם הבנים שמחה?

אלישבע אשת אהרון הכהן, אמם של נדב ואביהוא חוותה חמש שמחות ביום אחד מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל, שואל המדרש בשיר השירים רבה[10], ועונה – זאת אלישבע, בת עמינדב שראתה חמש שמחות ביום אחד, ראתה יבמה מלך, ואחיה נשיא, ובעלה כהן גדול, ושני בניה סגני כהונה, ופנחס בן בנה משוח מלחמה, כיון שנכנסו בניה להקריב יצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל, מיד נשרפה אף היא ונעשית כתימרות עשן. המדרש רומז במפורש על אם הבנים שמחה – ששמחתה הפכה לשכול ולאבל.

***

תהילה קי״ג שייכת למקבץ של תהילות המכונות במחקר "ההלל המצרי"; כולן נאמרות בליל הסדר, מנהג שהתקבע כנראה עוד בתקופת בית שני. אנו לומדות מהמשנה במסכת פסחים על מחלוקת בית שמאי ובית הלל בקשר לאמירת התהילה בסמוך להקרבת קרבן הפסח הקדום ,[11] המשנה בפסחים חושפת את העמדה הפרשנית שע`קרת הבית אם הבנים השמחה` מכילה בתוכה גם את החורבן והעקירה אך גם את התקווה לגאולה – והיא מסתיימת בדבריו של רבי עקיבא על התקווה להיות שמחים בבנין ירושלים ובעבודת בית המקדש. לפתע איזכורה של עקרת הבית בליל הסדר מקבל משמעות חדשה. `עקרת הבית` זו שכולם שמחים לשיר עליה בליל הסדר, היא זאת שכנראה עקורה מבית. אנחנו שרים על אם הבנים שמחה ועל הישיבה עם נדיבים - ואולי רואים את עצמנו ככאלה בשבתנו לשולחן הסדר. אבל התהילה מעלה דווקא את הקושי שיש בפער בין תחושת השייכות הנחוצה לנו כל כך, לבין עַקְרוּת הבית כשמשהו אינו כשורה. ואולי, התיקון החברתי הנוסף לאמירת תהילה זו בליל הסדר הוא פתיחת הדלת לכולם ולכולן ולא רק ל״צודקים״ ול"נדיבים": `כל דיכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח`.

 

 

 

 

הערות

[1] זאת יכולה להיות תפילה, או אמונה בהשגחה פרטית, או צידוק הדין כפי שנראה בהמשך

[2] מציעות ששם מופיע לראשונה כאחד משלושת שמות השמש - שם, חם, ויפת  (או שמש, חמה ויפעה), ורק מאוחר יותר הוא מופיע כשם אלוהים, או שם ה׳.

[3] אלי קדם: הפוליתאיזם בארץ ישראל ושכנותיה מן האלף השני לפנה"ס ועד התקופה המוסלמית, ירושלים,יד יצחק בן-צבי 2008, עמ 11

 [4] שם, שם

[5] שם, 13-14

[6] עקרת הבית - ציון שהיא כעקרה יושיבנה. אם הבנים שמחה - כי חלה גם ילדה ציון את בניה, (ישעי` ס) רש"י.

[7] מושיבי עקרת הבית, (שם שם /תהלים קיג/ ט`) זה בית המקדש שעמד הקדוש ברוך הוא בתוכו וברא את כל העולם כולו מסוף העולם ועד סופו, (תנא דבי אליהו רבה פרשה ה)

[8] כפי שמראה יוחנן מופס בספרו אישיותו של אלוהים : תיאולוגיה מקראית, אמונה אנושית ודמות האל, מכון שלום הרטמן, 2007, עמ 127

[9] דברים כב, ו-ז

[10] שיר השירים רבה פרשה ג

[11] עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים ...רבי טרפון אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים ... רבי עקיבא אומר: כן ה` אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים כו` עד ברוך אתה ה` גאל ישראל: (משנה פסחים י ו)