ואיש לא יסב את מימיו לאחור - תהילים קי"ד | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, התמונה ויקיפדיה, מאת American Colony (Jerusalem). Photo Dept., photographer - image זה זמין במחלקת {{{division_name}}} תחת מספר מזהה: matpc.04708.תבנית זו אינה מעידה על מצב זכויות היוצרים של היצירה. לתבנית זו יש לצרף תבנית רישיון מתאימה. למידע נוסף ראה כאן.العربية | čeština | Deutsch | English | español | فارسی | suomi | français | עברית | magyar | italiano | македонски | മലയാളം | Nederlands | polski | português | русский | slovenčina | slovenščina | Türkçe | українська | 中文 | 中文(简体)‎ | 中文(繁體)‎ | +/−, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=61126921 ת.פרסום: 30/07/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מזמור קי"ד הוא השני בפרקי תפלת ההלל. בסדר פסח, אנו קוראים את שני הפרקים הראשונים, קיג וקיד, בנפרד מן ההלל, כחלק מן המגיד.

מזמור קיד הוא שיר הלל על יציאת מצרים, על קריעת ים סוף ועל הכניסה לארץ ישראל. המשורר מתפעל מן הנסים ובמיוחד מאלה המנוגדים לדרך הטבע, שהתרחשו בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. 
הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס 
הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר.
כלומר נס קריעת ים סוף ונס חציית הירדן במעבר לארץ ישראל. המשורר תמה ושואל את הים והנהר על מעשיהם. 
מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס?!
הַיַּרְדֵּן - תִּסֹּב לְאָחוֹר?!
והוא מוסיף ושואל:
הֶהָרִים - תִּרְקְדוּ כְאֵילִים?! 
גְּבָעוֹת – כִּבְנֵי צֹאן?!
והתשובה של הים והנהר, של ההרים והגבעות:
מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ 
מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב. 
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם 
חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם.
כלומר כל אותה תנועה של איתני הטבע כנגד טבעם, היא מחול בפני האדון המחולל (במובן יוצר) את הארץ. הוא זה שיכול לבקוע את הים, לעצור את זרימת הנהר, להרקיד את ההרים והגבעות, והוא גם זה שהופך את הסלע לאגם מים.

המזמור הזה זכה למספר לחנים. המפורסם והפופולרי בהם הוא של ידידיה אדמון, משנות החמישים של המאה העשרים. הלחן השני היה מקובל כשל המלחין הידוע "עממי", עד שאליהו הכהן במחקרו גילה שהמלחין הוא יוסף מילט, בראשית המאה העשרים.

מלבד היותו שיר בפני עצמו, שאנו שרים בעיקר בליל הסדר, הוא גם היווה השראה לפזמונים נוספים בני זמננו.

****

בשנות ה-60, ניסתה סוריה, בגיבוי הליגה הערבית, לייבש את מדינת ישראל, באמצעות הטיית מי הירדן. צה"ל הצליח לסכל את המזימה, אך רק שחרור הגולן, במלחמת ששת הימים, מנע את מימושה.

כאשר יובב כץ כתב על השינוי הדרסטי במצב הביטחון של ישראל עם שחרור הגולן, בשירו "בתי את בוכה או צוחקת", הוא התייחס, בין השאר, לכך שכעת, כשהגולן ישראלי, איש לא יוכל עוד להטות את מי הירדן. הוא השתמש באסוציאציה מן המזמור שלנו, הפסוק: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר". וכתב:
"זורם הירדן, מתפתל כשיכור, 
פריחה את העמק נושקת. 
ואיש לא יסב את מימיו לאחור".

****

השיר "בתי את בוכה או צוחקת" מתאר בצורה מוחשית ביותר את אימת המלחמה. הוא מתאר את סבלם של אזרחים, של אימהות וילדים, שעל הגנתם אנו נלחמים, וכדי להבטיח את חייהם, את שלומם וביטחונם, חיילי צה"ל מחרפים את נפשם. השיר הזה מתאר את הסיטואציה שבעטיה מלחמת ששת הימים הייתה הכרח קיומי, וששחרור הגולן היה מחויב המציאות. השיר מתאר את ניסיונה של סוריה, ששלטה בגולן, לייבש את מדינת ישראל באמצעות הטיית הירדן, ומבטיח – זורם הירדן מתפתל כשיכור ואיש לא יסב את מימיו לאחור. ובימים אלה, שבהם אנו חוגגים יובל לחידוש ההתיישבות בגולן, השיר הזה הוא אחד הקושאנים שלנו, תושבי הגולן, ואחת ההצדקות לנחישותנו להכות כאן שורשים ולעצב את גבולה של מדינת ישראל.

****

כאשר אני מדריך קבוצות על תולדות ההתיישבות בגולן, (לאחרונה עשיתי זאת שלשום, לפורום מנהלי קהילות בעמק יזרעאל) אני נוהג לפתוח את הסיור במצפה גדות. אין מקום מתאים ממנו להצגת המציאות שקדמה למלחמת ששת הימים והפכה את שחרור הגולן להכרח; צעד שהיה בראש ובראשונה שחרור יישובי הגליל מסיוט מתמשך. מצפה גדות הוא מקום שממנו ראוי להצדיע לוותיקי גדות על דבקותם העיקשת באדמתם, בתנאי ביטחון קשים ביותר, ולשאוב מהם השראה, כמופת ציוני. ובמצפה גדות אני מספר איך בגדות נזרע הזרע להתיישבות בגולן לאחר מלחמת ששת הימים.

אני מספר על המותג מזרה האימה "הרמה הסורית", שייצג את המהות המאיימת כל כך, שעה שהסורים ישבו למעלה והישראלים למרגלותיהם. וטרם צאתנו מן המקום אנו עוברים בתחנת ההסברה האוטומטית ומאזינים לשיר "בתי את בוכה או צוחקת", שירו של יובב כץ, המיטיב לתאר את המציאות של גדות משני עברי מלחמת ששת הימים. "הביטי למעלה בתי אל ההר", אומרת האם לבתה, לאחר צאתה מן המקלט בתום ששה ימים, כדי להיווכח ש"אין בתים עוד במשק". ומרחיבה: "ההר שהיה כמפלצת".

והיה "היסטוריון" שהלעיג על התיאור הזה, במסע של סילוף ההיסטוריה. אך לא רק מי שחי אז למרגלות ההר יודע עד כמה התיאור מדויק, אלא גם מי שחוקר את התקופה ביושר.

****

במלאת עשור להקמת גדות, בדצמבר 1959, 8 שנים טרם כתיבת השיר, פרסם העיתונאי והסופר מנחם תלמי כתבה ב"מעריב" על הקיבוץ. כותרת הכתבה הייתה "מול קו מאז`ינו הסורי" [קו מאז`ינו – מערכת הביצורים הצרפתית על גבול גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה]. וכך כתב תלמי, בין השאר: "מי שרוצה לספוג אל קרבו את התחושה התמציתית של משק סְפָר במדינת ישראל; מי שרוצה להזדהות – ולו לרגע קט בלבד – עם המשמעות, ללא כחל וסרק, של טעם הישיבה בגבול. מי שרוצה להבין כאפס קצהו את תחושת הישיבה בטווח ראייה של סוללות תותחים ומרגמות המכוונות אליו ישירות, יטריח עצמו לקיבוץ גדות שעל שפת הירדן, בצד משמר הירדן ההרוסה. ... לעולם אינך יכול לדעת מתי יתעוררו לפתע המוצבים הסוריים הרבים, החולשים על משק גדות, יכסוהו בברד כדורים ופגזים... זוהי אחת הנקודות הפגיעות והסובלות שבמערך יישובי הספר הישראלי... קומץ `מטורפים`: בחורים צעירים, ילידי הארץ ברובם, יוצאי בתים מבוססים, שמאמינים עדיין באותם רעיונות וערכים המתחילים להיראות `מוזרים` בהלך הרוח הכללי השורר היום ברחוב... האטרקציה הגדולה שבאמתחת של מסבירי הקיבוץ בחוץ, זו האמת היסודית של קיבוץ גדות, שאותה הם מוכנים להבטיח בכל הכנות היא: `קו מז`ינו הסורי`... שרשרת ביצורים ומוצבים סוריים במורדות הגדה המזרחית של הירדן הרוכבת על חצר המשק... מערך מדהים של עמדות חפורות ממול: בהר ובסלע, בטווח ראיה ברור ומוחלט; כך קוראים לכל אותם עשרות לועי מקלעים ומכונות המכוונים ישר לתוך חדר האוכל של המשק, למוסך, לרפת ולחדרי המגורים... אם למישהו לא מחוורים הדברים משמיעה בלבד, הוא יכול לבוא ולמשש אותם... יראה מבנה מפוצץ ולא נשאר ממנו אלא משטח גלוח; עמודי חשמל נפולים וכבלים שמוטים ארצה; גגות שהותקנו מחדש ומבנים ששופצו; מחסן כותנה מקועקע ואכול להבות אש... כשמאותה גדה מזרחית נעלמים לפתע העדרים וכשמג`לבינה נראית נהירת אדם ובהמה אל עברו השני של ההר – יודעים בגדות כי הסורים מתכננים `לעשות שמח`!"

אכן, כן. ההר שהיה כמפלצת.

****

ב-4 בדצמבר 1949 התיישבו על חורבות המושבה משמר הירדן שנפלה בתש"ח, החלוצים שהקימו את קיבוץ הגוברים, שלימים שינה את שמו לגדות. כעבור יומיים, מעט מערבה ממנו, עלה המושב בני צפת, שלימים שינה את שמו למשמר הירדן, להנצחת שם המושבה. שני היישובים קמו בתוך מה שהוגדר בהסכם שביתת הנשק עם סוריה כשטח מפורז. שטח מפורז, הוא שטח שאסור להכניס אליו כוחות צבאיים, או שכניסת כוחות צבאיים אליו מוגבלת. ואכן, כך הוגדר השטח בהסכם שביתת הנשק. אולם לסורים היה פירוש יצירתי לפירוז – הם שללו כל פעילות ישראלית, גם אזרחית, חקלאית, התיישבותית, והשתמשו בפעילות זו כתירוץ לתוקפנותם. לאחר שנה וחצי עבר הקיבוץ מאות מטרים צפונה, לנקודת הקבע שלו. ב-1953, לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד, הצטרפו אליו חברי הקבה"מ שעזבו את קיבוץ יפתח. עד מלחמת ששת הימים, גדות היה קיבוץ קטן מאוד, שמנה כמה עשרות חברים.

לאורך השנים שבין מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים, סבלו מאוד מנחת זרועם של הסורים היישובים לאורך הגבול – דן, דפנה, שאר ישוב, חולתה, כפר סאלד, שמיר, גונן, עין גב, האון וכו`. אך שני היישובים שנפגעו יותר מאחרים, היו תל קציר וגדות. מלבד עצם מיקומו של קיבוץ גדות סמוך לגבול ובתוך השטח המפורז, הוא גם היה נתון בצבת בין שני מיזמים לאומיים ישראליים, שהסורים לחמו נגדם. מצפון – ייבוש החולה ומדרום המוביל הארצי. את ייבוש החולה הסורים לא הצליחו למנוע. הם הצליחו לסכל באלימות את התכנית המקורית של המוביל הארצי – תפיסת המים אחרי גשר בנות יעקב והובלתם לבקעת בית נטופה. ישראל נכנעה, והמירה את התכנית באבסורד הכלכלי של שאיבת המים מן הכינרת, 210 מ` מתחת לפני הים. בין עבודות החולה לעבודות המוביל ניצב קיבוץ גדות – וספג.

במשך קצת יותר מחצי שנה ב-1957-1958, בשלושה אירועי תוקפנות סורית נפרדים, נהרגו שלושה מחברי הקיבוץ הקטן. "הילדים לא זעקו", הכתיר את כתבתו ב"מעריב", ביוני 57`, יעקב אביאל, לאחר נפילתה של החברה רעיה גולדשמידט באחת ההתקפות על הקיבוץ: "קליעי הסורים שטפו כסילונים את חצר המשק, את הרחבה שליד חדר האוכל וכל שטח פתוח אחר שבין צריפי המשק ומבניו, אולם רמי, אורי ותמי ואתם כל יתר 25 התינוקות של קיבוץ גדות לא נתפסו לשום בהלה צעקנית ובכיינית. כי כבר רגילים הם בכך. לא פחות מהוריהם החיים זה כשבע שנים `תחת אפם` של המוצבים הסוריים שבמעלה הגבעה אשר ממול, נתונים לתצפיתם המתמדת של צלפיהם, ו`מושחלים`, כל אימת שמתחשק להם להללו, על להבי רוביהם ומקלעיהם. יתרה מזו, ספק אם תינוקות רכים אלה מסוגלים אף לדמיין לנפשם אורח חיים אחר מההווי הזה משובץ היריות, המוקשים, ההתקפות והריצות למקלטים, בו הם נולדו, למדו לבטא `אבא`, `אמא`, ופסעו את פסיעותיהם ההססניות הראשונות. על כן, לא התקשו לשמור על קור רוחם, ורק לפפו ביתר עוז את ידי הוריהם, הניחו להם בשקט להובילם אל מאחורי מחסות בטוחים וישבו שם בשקט, בזמן שהוריהם התארגנו להגנה על יישובם ובלמו את שטף האש הסורית. ומשפסקה, לאחר שעה, האש, והחיים במשק חזרו למסלולם הרגיל, שבו הם ויצאו בשקט ממחסותיהם, נערו את האבק מעל מכנסיהם וחולצותיהם, ורק שאלו בשקט את הוריהם: `זה כבר נגמר, אבא? זה כבר נגמר, אמא?` "

****

אפשר להמחיש את המציאות של קיבוץ גדות בהצגת הכרוניקה של האירועים – אירוע אחר אירוע; טרקטור שעלה על מוקש, ירי על היישוב, מחסן שעלה באש, הפגזה גדולה על היישוב, רצח חבר שטייל ליד הירדן עם חברתו וכן הלאה. אני אעשה זאת באופן שונה, באמצעות ציטוטים מארכיון גדות, שנאספו לפני 35 שנים למחקר מקיף שערך גבי שריג, שייטיבו לתאר את האווירה ואת החיים בקיבוץ באותה תקופה.

מן הסקירה מצטיירת קהילה צעירה וקטנה, נחושה לקיים חיים אזרחיים: תרבות ומשק, חינוך ומשפחה, אך במובנים רבים היא למעשה מוצב צבאי. יש לציין, שבשל מגבלות הפירוז, יכולת הצבא להיות בשטח ולהגן על היישוב היו מצומצמות ביותר.

מיקום הקיבוץ נקבע על פי שיקולים צבאיים. ניסיון מלחמת העצמאות לימד את אנשי הביטחון של הקיבוץ המאוחד וצה"ל, שיש לשבת על צירי פלישה אפשריים של הערבים ממזרח ולשלוט עליהם בנשק קל. מיקום הקיבוץ אמור היה לשלוט בתצפית ואש על המעברים, כולל גשר בנות יעקב. הדיר והלול מוקמו כך שהעובדים בהם: הלולן והרועה, יכלו לצפות על "בית המכס התחתון" והגשר. לימים, כעשור לאחר הקמת הקיבוץ, נשקלה הזזתו מעט מערבה, באופן שאמנם לא יגן עליו מפני אש תלולת מסלול, אך הוא לפחות לא יהיה מאוים בנשקו האישי של כל חייל סורי. ההצעה נפלה מסיבות תקציביות, אך נבחנה מפעם בפעם.

כאשר ביקש הקיבוץ להקים ענף מִדְגֶה, הוא ביקש אישור מצה"ל. האישור ניתן, וכך נומק: "הרעיון חיובי ויכול לסייע כמכשול נ"ט. צה"ל יסייע במימוש הרעיון". ולפני קציר, פנה הקיבוץ לצה"ל בבקשת סיוע: "השטח נמצא בטווח קצר מאוד ממוצבי הסורים וניתן על ידם לשליטה מוחלטת. בזמן הזריעה היו כמה ניסיונות התנגדות של האו"ם בטענה שהסורים מתנגדים לזריעת שטחים שהיו בבעלות ערביי הקרד ושבאזור המפורז. אנו מאוד חוששים שהסורים עלולים לנסות ולהפריע לביצוע העבודה ודורשים את אבטחת צה"ל. כן פנינו למוא"ז לארגן כמה קומביינים ממשקי הסביבה ע"מ שנוכל לבצע הקציר במהירות מקסימלית".

מה שימחיש יותר מכל את ההוויה החצי צבאית של היישוב, הוא הסיפור הבא. ביוני 1958 אסיפת הקיבוץ החליטה להוריד חבר לשלושה חודשי מועמדות, כיוון שלא ניקה את נשקו וסרב להופיע לבירור בפני ועדת הביטחון. משמעות הדבר, שלאחר שלושה חדשים, יצטרך החבר לעבור הצבעה ב-2/3 בקלפי כדי להישאר בגדות.

המצב הביטחוני השפיע גם על המראה החיצוני של היישוב. לאחר הפגזה מאסיבית על גדות, ביקר במקום שר האוצר ויו"ר המחלקה להתיישבות לוי אשכול, לימים ראש הממשלה בעת שחרור הגולן וראשית ההתיישבות בו, וסוכם עמו על הקמת סוללות עפר ליד חדר האוכל, בית התרבות ובתי מגורים והגבהת הסוללות הקיימות בחצי מטר.

פעמיים פונו ילדי גדות מהיישוב בשל המצב, ב-1953 לגינוסר וב-1958 יחד עם הנשים לחוקוק. פעמים נוספות סירב הקיבוץ לפנות אותם.

ב-7 באפריל 1967 ספגה גדות את ההפגזה המאסיבית ביותר שספג יישוב בישראל – 800 פגזים בחצי שעה. 16 מבנים נפגעו ו-30 משפחות איבדו את מקום מגוריהם. צריף נשרף. כל המערכות העל-קרקעיות: מים, הסקה וחשמל – נהרסו. בערב נפגשו החברים והרימו כוסית, לחגוג את העובדה שלא היו פגיעות בנפש.

במשך חודשיים נעשה מאמץ אינטנסיבי לשיקום הבתים, ואז פרצה מלחמת ששת הימים, וכמעט כל היישוב נהרס בימים ולילות של הפגזה בלתי פוסקת. התושבים יצאו מן המקלטים, ראו את ההריסות והחורבות, והיו מאושרים – הגולן שוחרר, והם שוחררו מן האימה והתופת. "הביטי למעלה בתי לגולן, שם יש חיילים, אך להבא דגלם בצבעים של כחול ולבן. בוכה וצוחק שם גם אבא".

ב-10 ביוני 1967 שוחרר הגולן. בשעה 16:11 שיגר מח"ט חטמ"ר 3 מנו שקד מברק לחמ"ל של קיבוץ גדות: "הסיוט חלף – אתם נראים מלמעלה עליונים שבעתיים". מברק התשובה מגדות: "לצה"ל ולחטמ"ר 3 – כה לחי. ממשק גדות".

****

שבוע לאחר המלחמה, נכתב בעלון גדות: "הרמה הסורית בידינו. משפט קצר – וכמה משמעות יש בו? האם לכולנו באמת נתפש הדבר? האם הצלחנו כבר לעכל את מלוא משמעות הדבר? ... לא עוד תותחים וטנקים מאיימים על כל צעד ושביל בתחום הנקודה. לא עוד כוננות של מי יודע כמה יחידות לעבודה בחלק ה`סוללה`, שמתחת לדוריג`את ויותר מכך – סוף סוף עיבוד שטחים חדשים שהיו בעבר הרבה בחדשות אבל לא כמעובדים – חלקה 4, 120 ד` וכו` – שעתה נוכל לגאלם. שמות ומקומות כמו: `הסכר`, `בית המכס`, ה`גשר`, גדות הירדן – מקבלים היום משמעות חדשה. שוב עומדים הם לרשותנו; לנו, לילדים, לכולם – מקומות ששנים חלמנו לבקרם שוב יפתחו לפני חברינו וטיילינו".

אך אל האושר הזה נלוותה דאגה – החשש שמא כמו לאחר מלחמת סיני יופעל לחץ מאסיבי על ישראל לסגת, הממשלה תיכנע והסיוט יחזור. ראשי היישובים בגליל העליון התכנסו לישיבת חירום בגדות לטכס עצה – איך מקדמים את פני הרעה. הם קיבלו את הצעתו של איתן סט, חבר גדות: מקימים התיישבות יהודית בגולן לאלתר. איתן גויס בידי המועצה להוביל את התהליך. כעבור שבועות אחדים הוא כבר יכול לדווח בעלון הקיבוץ: "הפעולה שנעשתה ע"י המועצה האזורית כללה יצירת לחץ ציבורי להשארת רמת הגולן בידינו ומימוש נוכחותנו בשטח, כדי שלא יוכלו שלא להתחשב בנו בכל צעדים שהם הולכים לבצע. כתוצאה מכך שלא רצו שישראל תראה כמספחת שטחים, כלפי העולם וכן מכמה נימוקים פנימיים, נתקלנו בקשיים מסוימים בהתמקמות למעלה, בד בבד עם תמיכה של גורמים שונים, רשמיים או בלתי רשמיים. כיום יושבים ברמה 22 חברים בהם 15 חברי משקים ו-7 מתנדבים מקבוצת הדרום אפריקאים שבגדות. גרים במחנה הצבאי עליקה והחיים הולכים ומתארגנים. עוסקים כיום באחזקת הבקר של משרד החקלאות ועומדים להתחיל בדיש קטניות. בימים אלה עומדים לחכור אדמות ממנהל מקרקעי ישראל שקיבל אפוטרופסות על השטחים. הכוונה להיכנס לעיבוד שטחים וזריעת תבואות חורף. פנינו לסוכנות היהודית שתממן את הפעולה שם, אך למרות גישה עקרונית חיובית הקיימת בסוכנות, עדיין לא סוכם כל דבר מעשי. הקיבוץ המאוחד החליט שבראש העדיפויות הוא מעמיד את ההתיישבות ברמת הגולן ואת המגויסים לשם הכניסו למכסת הגיוס".

איתן הופיע במועצת הקיבוץ המאוחד ברמת הכובש, שבועיים לאחר המלחמה, והבהיר: "חברי גדות אינם מסכימים כי הרמה שמעליה תישאר כמו שהייתה עד השמונה ביוני. יש להבטיח שתישאר בידינו, ומשמעו של דבר – התיישבות מיידית עליה... חייבים להבטיח זאת. לגבי יישובי הגליל אין זו שאלה של שיקולים, אלא שאלה של קיום. מכאן, העדיפות הראשונה להיאחזויות מהירות ברמת הגולן".

חבר נוסף של גדות שהשתתף במועצה, שלמה אריאלי, אמר ש"מראה ההרס של קיבוץ גדות, שבתיו נהרסו בהפגזות הכבדות של הסורים במלחמה מדכא, אך השמחה על כיבוש הרמה חזקה ממנו. ...אנו מקווים כי הסיוט שהוסר מעלינו לא ישוב לעולם". אף הוא קרא ליישב לאלתר את הגולן.

****

ב-1958, יצא חבר צעיר בקיבוץ נען, יובב כץ, בצו תנועת הקיבוץ המאוחד, לתקופת גיוס בקיבוץ גדות; חבר בקיבוץ ותיק היוצא לחזק קיבוץ ספר צעיר. הוא חי את האימה, הוא חי את הגבורה, הוא חי את משמעות החיים לצלו של "ההר שהיה כמפלצת", וכעבור 9 שנים הוא היטיב להבין את תחושת השחרור של החברים, של האימהות והילדים, אותם הוא ביטא בשיר "בתי את בוכה או צוחקת". ואכן, חברי גדות אימצו את השיר הזה לחיכם, וחשו שאין כמוהו לבטא אותם.

"שם יש חיילים, אך להבא דגלם בצבעים של כחול ולבן", שרה האם לבתה, בשירו של יובב כץ. אך אנשי גדות הבינו, שכדי שהמצב לא יחזור לקדמותו, צריכים להיות שם אזרחים, שדגלם בצבעים של כחול ולבן. האזרחים האלה הנם – אנחנו.

אני עומד במצפה גדות, צופה לכיוון הקיבוץ. העצים שגדלו כבר מסתירים אותו מן העין. אני מביט בהערצה ובהשתאות, ומנסה להדביק בתחושות אלה את הציבור המאזין לדבריי. צדק מנו שקד, ברגע ההיסטורי שבו ההר שהיה למפלצת חזר להיות הגולן הישראלי: "מכאן אתם נראים עליונים שבעתיים".

****

מזמור קיד, "בצאת ישראל ממצרים", שימש השראה גם לשני שירים של נעמי שמר.

בשירה "על כנפי הכסף", על טייסי חיל האוויר במלחמת ששת הימים, אף היא השתמשה במילות הפסוק "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר". 
נָס הַיָּם וַיִסֹּב אָחוֹר
וְהַנָּהָר – חֳרָבָה
טָס אָחִי וּפָנָיו לָאוֹר
וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.

ובשירה "מי ידליק", שבה נעמי שמר לאותן מילים. 
אַל תַּבְטִיחַ לִי
נִסִּים וְנִפְלָאוֹת
גַּם הָעַרְפִּילִים
הֵם רֶמֶז לַבָּאוֹת
בְּעוֹנָה סוֹעֶרֶת
אַל תִּסֹּב אָחוֹר
וְתִּמְצָא בַּדֶּרֶךְ
גַּם שַׁלְוָה גַּם אוֹר.

****

טבח משפחת סלומון בליל שבת שעברה, העלה לתודעת הציבור את היישוב הקהילתי חלמיש, בחבל בנימין, מצפון מזרח למודיעין, סמוך לכפר נבי סלאח.

היישוב בן הארבעים בחר לעצמו את השם נווה צוף, אולם ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם.

שם היישוב נועד להנציח את שמו של היישוב המקראי רמתיים צופים, שם חיו אלקנה וחנה, הוריו של שמואל הנביא:
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם, וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי.

ועדת השמות לא קיבלה את השם, כיוון שלא ניתן להוכיח על הקרבה הגיאוגרפית בין היישוב לאתר המקראי.

הוועדה העניקה ליישוב את השם חלמיש, סוג של סלע. החלמיש מופיע במקרא, בשירת "האזינו":
יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ 
וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי 
וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע 
וְשֶׁמֶן - מֵחַלְמִישׁ צוּר.

הסבר שקיבלתי, הוא שמייסדי היישוב, שהתבסס בין השאר על ענף מכוורת, רצו גם מסיבה זו להיקרא נווה צוף, והפסוק משירת "האזינו" שומר על זיקה לענף הדבש.

החלמיש מופיע גם בתהלים במזמור שלנו, מזמור קיד:
הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, 
חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם.

המתכנן עוזי גדור, שעבד עם שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות אריק שרון, בעת הקמת היישוב, סיפר לי שהמתכננים התכוונו לתת ליישוב את השם ניל"י, שניתן בסופו של דבר ליישוב אחר בסביבה.

חברי היישוב ממשיכים לקרוא לו נווה צוף. זה השם הכתוב על שלט הכניסה של היישוב.

היישוב ספג לאורך השנים פיגועים רבים וקשים, ששיאם – בטבח הקשה בליל שבת. אולם תושבי נווה צוף חזקים כחלמיש, והטרור הערבי לא ישבור אותם.