לחיות את החיים האלה, או לא (אלבר קאמי המיתוס של סיזיפוס)- תהילה קיח | דודו פלמה

מאת: כתב : דודו פלמה ת.פרסום: 03/08/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה; וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ.
יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ; וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי.
פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק; אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ.
זֶה הַשַּׁעַר לַיהוָה; צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ.
אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי; וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה.
אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.

*****

מבשרי האקזיסטנציאליזם 
הרבה לפני שכתב אלבר קאמי את סידרת המאמרים שלאחר מכן אוגדה להיות הספר "המיתוס של סיזיפוס", הופיע כבר הרעיון של אדם הבוחר קודם לא למות ולאחר מכן לחיות, בתהילה קיח. ומיד לאחר מכן אותו אדם בא ומוסיף את הרעיון של בחירת סלע החיים והפיכתו למטרה. למשימה נבחרת.

"בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה" כותב אלבר קאמי במיתוס של סיזיפוס. ולאחר מכן הוא מוסיף אמת מאוד פרקטית "מעולם לא ראיתי אדם מת למען טענה אונתולוגית. גליליי, שעמד על אמת מדעית חשובה, התכחש לה על נקלה ברגע שסיכנה את חייו". 
ובכן אמנם נכון הוא הדבר שגליליי התכחש לאמת ברגע שסיכנה את חייו, אך למזלנו היו גם אנשים שבחרו, באופן שאיננו סותר את העיקרון שקבע אלבר קאמי, למות בעבור האמת. אנשים כמו ג`ורדנו ברונו ואחרים שלפיד מותם מאיר לנו את חשכת ימינו בהווה אפל כזה או אחר. 
אך בעיקר חשוב שאדם הבוחר בחיים בוחר גם באבן הכבדה שהם מטילים עליו ומתחיל לגלגלם קדימה. אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה. אבן החיים שמאסו האנשים הבונים את חייהם הייתה שוב לראש פינה של חייהם הסיזיפיים המתגלגלים הפעם מתוך בחירה אל מותם.

"אני משאיר את סיזיפוס לרגלי ההר! אדם חוזר ומוצא תמיד את משאו. אבל סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית, השוללת את האלים ומרימה סלעים. גם הוא סבור, כי הכל טוב. עולם זה, שמעתה אין לו אדון, אינו נראה לו עקר או חסר ערך. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר". 
(אלבר קאמי `המיתוס של סיזיפוס`)

ולסיום, האופציה שאיננה סותרת, קטע הסיום של `קמפו די פיורי` שכתב צ`סלאב מילוש בתרגומו של בנימין טנא:

...האחד כאן לקח ילמד
שהמון ורשאי או רומי
סוחר ואוהב ושמח
מול מזבח קדושים ומול מוות.
השני כאן ילמד שהכל,
שהוא אנושי, בן חלוף.
ועל שכחה שגוברת
בטרם כבתה השלהבת.

אך אני הרהרתי לי אז
ביתמותם של גוועים.
בזאת ששעה שג´ורדנו
עלה על מוקד אש בוערת,
לא הייתה בשפת בני אדם
מילה ולו רק אחת,
שתוכל משהו להביע
לאנושות הנותרת.

חפזו כבר היין לסבא,
למכור כוכבי-ים, הצחורים,
סלי לימונים וזיתים שוב
נשאו בשמחה ובצהל.
והוא כבר רחוק, מה רחוק,
כאילו חלפו כבר דורות,
והם מחכים לו אך רגע
עד באש יסתלק הוא ויעל.

והם הגוועים גלמודים,
שכוחים מאל וממתים,
זרה להם כבר שפתנו
כשפת פלנטה אחרת.
והכל יהיה לאגדה,
ואז – אחר רוב שנים –
יצית בקמפו די פיורי
דבר המשורר אש של מרד.