מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה - תהילים ק"ל | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה canstockphotos ת.פרסום: 21/08/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה.

מה הם המעמקים מהם קורא המשורר לאלוהיו?
האם מדובר במעמקי נפשו?
האם המדובר במעמקי המצוקה שבה הוא נמצא?
דומה ששתי האפשרויות מתאימות לרוח המזמור ומסריו. מדובר בתפילה של אדם המצוי במצוקה קשה, מצפונו מייסר אותו על חטאיו והוא מתחנן לאלוהיו שיפדה את נפשו המיוסרת מעוונותיו.

אנו קוראים את התפילה הזאת בעשרת ימי תשובה. לפחות שלושה מפסוקי המזמור עוסקים ישירות בכפרת עוונות.

אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ 
אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד. 
המשורר מבטא חרדה עמוקה, מפני יכולתו לעמוד במשא הכבד של עוונותיו וחטאיו, שצבר לאורך השנים.

כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה 
לְמַעַן תִּוָּרֵא.
יש כאן מסר מעניין באשר לסליחה, היפוכו של המושג המוכר "למען יראו וייראו". יש חשיבות לנִרְאוּת דווקא של הסליחה האלוהית. לא נראות של הרתעה, אלא של עידוד התשובה. אם האדם החוטא יראה את הסליחה האלוהית, הוא יאמין ביכולתו לתקן את דרכו, כי לא הכל אבוד.

וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל 
מִכֹּל עֲו‍ֹנֹתָיו.
כאן המשורר עובר מן האישי ללאומי, אך המסר אותו מסר. כמו הפרט, כך גם האומה כבולה לעוונותיה, ורק אלוהים יכול לפדות אותה, לשחרר אותה, מן המשא הזה.

****

שלוש יצירות ספרותיות, שהתכתבו עם המזמור הזה לאורך הדורות, מציגות שלוש נקודות השקפה שונות באשר למעמדו של האדם (ועם ישראל) מול האלוהים.

* בשירו "יָה שְׁמַע אֶבְיוֹנֶיךָ" כתב יהודה הלוי:

יָה עַם מִמַּעֲמַקִּים.
יִקְרְאוּ מֵרֹב מְצוּקִים.
אַל נָא תְּשִׁיבֵם רֵקִים.
הַיּוֹם מִלְּפָנֶיךָ.

עם ישראל מצוי במעמקים – עומק הגלות, הגעגוע לארץ ישראל, הרדיפות, האבל על החורבן. מתוך המצוקה הכבדה, היהודים יקראו לעזרת ה`. הוא מתחנן לאלוהים שלא ישיב ריקם את פני העם המייחל לו.

כאן, כמו במזמור קל, האדם / העם מתפלל לישועה אלוהית.

* גרסתו העברית של אברהם שלונסקי ל"האינטרנציונל", רוויה אסוציאציות מקראיות. לעתים נדמה לי שיש בכך אפילו מבט אירוני של המתרגם ל"לֹא כְלוּם מִתְּמוֹל, מָחָר – הַכֹּל". לֹא כְלוּם מִתְּמוֹל?! כל מילה בשיר היא מִתְּמוֹל!

שלונסקי חוזר לפדות המופיעה במזמור. 
עֲבוּר הַדְּרוֹר וּפְדוּת הָרוּחַ
וּפְרֹק הָעֹל מִגַּב הָעָם.
השעבוד המעמדי אינו רק כלכלי, אלא גם רוחני. הפדות אליה הוא נושא עיניו, היא פדות הרוח, שחרורה מן הכבלים

בהמנון זה, האלוהים אינו נמצא. כאן האדם המצוי במעמקים יפדה את עצמו.

* ב"מסדה" – הפואמה הציונית הגדולה של יצחק למדן, האלוהים חוזר. דווקא בפואמה הזו, שהמסר שלה הוא של אקטיביזם ציוני, ביקורת חריפה על היהדות המסורתית הדבקה בגולה ומצפה לנס שמיימי וכובלת את עצמה ב"שלוש השבועות" – דווקא בפואמה זו החלוץ מתפלל לאלוהים להצלחתו והצלחת מפעלו. ולאחר השיר "התפילה", בשיר "אחר התפילה", הוא מסביר שהאמונה היא הגשר בין הדורות ובין הגלויות, ובלעדיה לא ייכון קיבוץ גלויות.

כִּי מִי גִּשֵּׁר תְּהוֹמוֹת וְקִבֵּץ פֹּה אֶת כֻּלָנוּ
וּמֻדְלָקִים בְּאֵש אַחַת כְּנֵרוֹת תְּקָעָנוּ
בִּמְנוֹרַת מָאוֹר אַחַת: מַסָּדָה?
יַחֵל, הַלֵּב, יַחֵל, אַב רַחֲמִים גָּדוֹל יֵשְׁנוֹ, 
לֹא לַתֹּהוּ מִמַּעֲמַקִּים הֲלֹם קְרָאָנוּ – 
לֹא תְּכַזֵּב מַסָּדָה!

המילה המעניינת בבית הזה היא "קְרָאָנוּ" = קרא לנו. 
כלומר, לא אנו קראנו לאלוהים ממעמקים, אלא הוא קרא לנו ממעמקים.
הוא נמצא במצר, בגלות! והוא קורא לנו לפדות אותו!
הוא פונה אלינו הֲלֹם, כלומר לכאן, לארץ ישראל. החלוץ מרים את הכפפה, ומבטיח לאלוהים שהמעשה הציוני יצליח, ובכך יגשים את חזון הדורות: לֹא תְּכַזֵּב מַסָּדָה!