שיר המעילות - תהילה קל"ג | עופרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי, עיבוד תמונה יונה ארזי ת.פרסום: 29/08/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד

ב) כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו

ג) כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה יְהֹוָה אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם

 ***

 מעלה גדולה  יש לשבת אחים יחד. תחושת נעים וטוב, שמן מבושם, וטל מרווה הם מנת חלקם של האחים המבורכים. אבל המילה "גם" מילה אחת קטנה מפרה את תחושת הנעימות. מילה טעונה בכל משפחה שיש בה אחים ואחיות . השימוש ב`גם` נפוץ מאד בין אחים, במשמעות של קנאה ותחרות שמתקיימים ביניהם מאז ימי קין והבל. קולות של  גם אני רוצה, גם לי מגיע, תנו לי גם - נשמעים בכל בית .

כותבת התהילה סבורה כמונו, ששבת אחים ביחד מצריכה ומחייבת `גם`.  מהו המרכיב הנוסף שגורם לכך ששבת האחים ביחד לא תסתיים ברצח?

בדרשה נועזת , כדרכו, מספר לנו הזהר בפרשת אחרי מות ( נט ב) שפעם נצרך העולם לגשם. אמירה תמימה לכאורה וכל כך מובנת לנו, כי  הגשם הוא גם סמל לחוסר, לתחושת יובש צחיחות דיסהרמוניה חוסר הגשמה ותקיעות. ובשעה שהעולם נצרך לגשם הלכו הרבנים לרשב"י  שמסביר להם, שאם הם רק רוצים `גשם` - אין בעיה, הוא מסדר גשם מיד. אבל יש לו משהו ללמד אותם על היעדר הגשם בעולמם, בעולמנו,  ועל מהותה של האחאות.

האחים שהזהר מצביע עליהם הם  פסלי הכרובים היצוקים על הכפורת של ארון הקדש. `סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו` (שמות לז). שבת אחים יחדיו משמעה הפניית פנים הדדית. המבט הלוינסי המבקש חמלה מהדהד את פני הכרובים על ארון הברית. ברית של שלום אמורה להתהוות  בעולם האחאות , ברית של מעלות ומידות - ולא ברית של מעילות. אחרת, `אוי לעולם` כלשון הזהר. על כך נאמר (משלי יג) ויש נספה בלא משפט. היעדר האינטימיות וההדדיות יסודות עליהם נבנים קשרים אנושיים משמעותיים מייצר חברה שבה מעוולים משפט ודורסים את הצדק.  הבחירה בכרובים כמייצגים את ה`גם` מרתקת.  לפי המסורת הכרובים עוצבו כזכר ונקבה `בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה .[1] ללמדנו עד כמה גדולה מידת היחד/יחוד של שבת האחים, כולל הסכנה הטמונה בה.

ואם לא הבנו, ממשיך הזהר ואומר :

`הנה מה טוב ומה נעים`- אלו הם החברים, בשעה שהם יושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה .בהתחלה הם נראים כגברים מגיחי קרב מבקשים להרוג זה את זה , ולאחר מכן שבים באהבת אחים .

המהויות של האלה הגדולה או האשרה, או השכינה סולקו מהעולם . זהו עולם של גברים מגיחי קרב המבקשים להרוג זה את זה. כדי שיתקיים בהם  מה טוב ומה נעים וישובו וישבו באהבת אחים אמיתית  עליהם `גם` לכלול עמהם את השכינה.   ברור שאין  מדובר בגברים אלא ביסודות הזכריים ה`לוגיים` שסילקו מעצמם את ייחוס האם ובחרו בייחוס האב; אלה שהעיפו מעולמם חשיבה מיתית עוד מימי סוקרטס, שלדעת רוברט גרייבס בספרו `האלה הלבנה` הוצא להורג בצדק על שהשחית את הנוער בכך שמנע ממנו להכיר את האלה. התשובה האמיתית אומר הזהר היא ההכרה בקיומה של השכינה בת דמותה של האלה, זאת בנוסף לתזכורת לאלוהים אודות  החוסר בעולמו. וכאן באה המילה הקטנה הנוספת שגם היא מבקשת תשומת לב :"שם" – רק שם ציווה ה` את הברכה. א ב ל "שָׁם" אינו מקום, הוא הוויה, מצב, משמעות של ברכה. "גם שָׁם " או רק שָׁם מתקיימת ברכה. `שָׁם צִוָּה יְהֹוָה אֶת הַבְּרָכָה` .

אחים שאין ביניהם ובינם ובין אלוהיהם  שכינה - נמצאים כמועלים ביעודם האנושי. התהילה רומזת על כך כשהיא מקפיצה לתודעתנו את אהרון הכהן: " כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו ". לכאורה תמוה הקשר בין שבת האחים ואהרון  אך אנו נזכרות באותה ישיבה נוראה שנמשכה  שבעה ימים, אותה ישיבה בה ישבו שבעה על עצמם אהרון ובניו בפתח אהל מועד מתקדשים משוחים בשמן ומבינים שמישהו מהם ימות בחנוכת המשכן[2].(2).  אין תהייה ושאלה במקרא על מעשה זה של משה אחיו של אהרון. ביניהם ודאי עומד מעשה העגל כמעילה הראשונה של אהרון. המעילה השנייה והחמורה מאד היא שלא שמר על בניו. ואולי - זה היה עונשו על המעילה הראשונה.  המדרש במסכת הוריות שם בפי אהרון את החשש שמא אינו ראוי להמשח:  `ועדיין היה אהרן דואג, אמר: שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי?` [3]

אהרון ומשה מעלו ב`גם`. באותו יסוד ראשוני שהיה נוכח כל כך בחייהם הקודמים - אם ואחות יוכבד ומרים שפרה ופועה ובת פרעה כל אלה ודאי היו כאלות פריון אדירות - אבל הם בגדו בהן, וכרתו ברית עם אל המדבר הבודד והקנאי והיו כגברים מגיחי קרב כלשון הזהר. הם בגדו במרים, בהדיחם אותה מההנהגה, ובצפורה אותה נטש משה לטובת הרומן הסוער עם אלהים. הם אמנם לא הרגו זה את זה, אבל בניו של אהרון נשרפו חיים  על המזבח כשהם משוחים היטב היטב בשמן הטוב, ואת משה ביקש להרוג האל הישן עם השם החדש בהיותו במלון במדבר.

 קולה של האלה נשמע היטב בתהילה קל"ג - הוא אינו מופנה רק למשה לאהרון או לתלמידי  רשב"י - הוא מבקש מאיתנו - שלא נשכח  אהבת אחים אמיתית מהי.

 

 ------------

[1] בבלי יומא, נד א

[2] הדרשה על אהרון ובניו היושבים שבעה על עצמם לקוחה מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שמיני סימן א

[3] בבלי הוריות , יב א