אֲהַלְלָה יְהוָה בְּחַיָּי - תהלים פרק קמ"ו מני גל

מאת: מני גל התמונה can stock photo ת.פרסום: 11/09/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 

כבר נאמר (בתהלים קט"ו):

לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ, וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה.

במזמור קמ"ו אנו מקבלים את הרעיון הזה בנוסח חדש:

הַלְלוּיָהּ! הַלְלִי, נַפְשִׁי, אֶת יְהוָה! אֲהַלְלָה יְהוָה בְּחַיָּי, אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי.

הנפש היא הביטוי המובהק ביותר של החיים. כל עוד חיים אנחנו, יש בנו נפש. במותנו פוסקת הנפש מלהתקיים בתוכנו. מה טיבו של השילוש הזה, של אדם עם נפש ועם ההלל לאל?

מקריאת הפסוק ממזמור קט"ו ניתן להבין, כי מתנת החיים המוענקת לנו על ידי האל היא שמאפשרת לנו להלל אותו. אפשר גם להבין את הפסוק הזה כניסיון לשכנע את האל לחמול עלינו ולהצילנו ממוות, כי רק אז נוכל להמשיך להלל אותו, והוא הלא רוצה בכך.

הפסוקים הפותחים את מזמור קמ"ו אינם דיאלוג בין המאמין לאלוהיו, כי אם שיחה פנימית בינו ובין נפשו. מתוך צורך פנימי הוא מבקש מנפשו, מאותו מרכיב בתוכו המחזיק חיים, ויכול לפעול ולעשות, להלל את האל. כל עוד הוא חי, הוא יכול להלל את האל. זה אחד מהמרכיבים החשובים בחיי הנפש שלו.

נתן זך מוסיף ומפתח את הרעיון הזה. בשירו `אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם` הוא רואה בהלל ליפי העולם משאת נפש, תוכן חיים או משימת חיים, ולא כלי להשיג באמצעותו משהו.

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם/ נָתָן זַךְ

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.
וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.
וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

האם נוצרנו למען מטרה כלשהי? לעולם לא נדע. אבל יש בנו היכולת להעניק לחיי הנפש שלנו תוכן וייעוד. הרעיון שייעוד חיינו הוא ההלל לאל (או לחיים) נשמע מוזר, שכן יש בו מעגליות מסוימת. אנו נוהגים להלל ולשבח, כי מישהו ראוי להלל ולשבח וזקוק לו. אנו עשויים להלל ולשבח, במחשבה שנוכל לקבל משהו בתמורה. אבל קצת קשה לקבל את הרעיון, שתוכן חיינו וייעודם היא אמירת ההלל עצמה. זו תחושתו של נתן זך, ויש בה ייחוד ויופי.