יאללה חבר'ה אלימות - תהילים קמ"ט | מני גל

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 16/09/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

לפני שאנחנו נפרדים מספר תהלים, על כל הטוב שבו, אנחנו מקבלים כבונוס פרק לפני אחרון, שאי אפשר לבלוע אותו בנחת. לו היינו כיום חברה יהודית רגועה ושוחרת שלום, משוחררת מלחצים ורודפת חסד, קל יותר היה לעכל את מנות האלימות המוגשות לנו כקינוח לארוחה מרובת המנות של תפילות ובקשות, הודיות ושבחים, ולומר שזה התאים לתקופה של אז, ושבינתיים התבגרנו. אז לא...

לאחר כמה דברי הלל סטנדרטיים, צץ ועולה הפסוק התמוה הבא:

כִּי רוֹצֶה יְהוָה בְּעַמּוֹ, יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה.

אם ענווה היא ערך מכובד בחברתנו, מה לנו כי נשבח את האל, המפאר את הענווים? זה מזכיר לי את `הצנוע הידוע`, זה המציג עצמו כצנוע, אך ממתין בחוסר סבלנות לרגע שבו יהפוך לידוע. איש עניו באמת אינו ממתין לגמול, לא מידי האל ולא מידי החברה בה הוא חי. האם הענווים של תהלים הם בסך הכל אנשים דלים, שענוותם היא לא יותר מעוני, והגמול המושיע ,המחכה להם מידי האל, הוא הפאר שיזכו בו לבסוף, כי מגיע להם?

רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם, וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם.

ההסבר של מלבי"ם חושף את הבעייתיות ביחסם של הצדיקים לכאורה אל אלה הנראים להם כרשעים:

חרב פיפיות יהיה בידם לעשות נקמה בגוים, ורוממות אל בגרונם - תוכחות בלאומים; שע``י רוממות אל יתוכחו עם הלאומים, ויבררו להם אמיתת האמונה, בהראותם להם רוממות אל וגבורותיו, ומבואר אצלנו תמיד שלאומים מציין אומות בעלי הדת, והם יבואו להתווכח על האמונה, והגויים יבואו להילחם, ויעשו בם נקמה בחרב פיפיות.

אותם אנשי שלומנו, הרואים עצמם כצדיקים ענווים, נושאים בגרונם את רוממותו של האל שלנו בבואם להתווכח עם בני הדתות האחרות על עליונותו של אלוהינו, ואם זה לא ילך בטוב, בדיבורים ובשיכנועים, הם יניפו את חרב הפיפיות ויסיימו את העניין באיבחה חדה ומכוונת היטב. אכן, גם אויבינו טובים בזה. רוממות האל שלהם מצווחת מגרונם, וגם מדקירות סכין אין הם מתנזרים. ועם זאת, כל הצהרה שלנו ש`הם מבינים רק כוח` תיתקל בהצהרה נגדית מדויקת לא פחות - שאנחנו אלה המבינים רק כוח. וכשרוממות האל בגרוננו (או בגרונם) – ההיגיון יוצא לפנסיה. הזו תרומתה של הדת לשלום בתבל?

לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם, תּוֹכֵחֹת בַּלְאֻמִּים.

נקמה היא מעצם מהותה מעשה מטופש. כשהרוחות מתלהטות, וגופות הנרצחים נערמות בשני הצדדים, הנפש הסוערת מחפשת מרגוע בנקמה, בעוד שהניסיון רב השנים שלנו יכול היה ללמדנו מזמן שאין בנקמה מרגוע לנפש האבלה. האם בנסיגה אל אלימות בלבד יש סיכוי לתוכחות בלאומים, סיכוי להוכיח משהו לעמי העולם?

לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים, וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל.

בצד הרווח, המושג מניטרול המנהיגות של האויב, אי אפשר שלא לקחת בחשבון גם את ההפסד, הנובע מההשפלה של היריב.

לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב, הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו, הַלְלוּיָהּ!

בהקשר של הפסוקים הקודמים – `לעשות בהם משפט` נשמע כמו `לעשות בהם שפטים`. איזה הדר נולד מעשיית המשפט באויבים? הללויה!

ואחרי קריאת הפסוקים המטרידים האלה, אנו שבים לפסוק הפותח את המזמור, וקוראים:

שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ!

מה חדש כאן? אולי באמת הגיע הזמן לחדש משהו?!