ספרות זולה - תהילים קמ"ט | עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי,צילום: יונה ארזי ת.פרסום: 18/09/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

תהילה קמ"ט נפתחת ומסתיימת בציווי:  הַלְלוּ יָהּ . יה הוא שם ישן – חדש, כמאמר התהילה , המסמן לנו שאנחנו בעיצומה של מערכת השכחה. מסע הכחדת האלה על שמותיה הרבים. אחד מהם היה קרוב לוודאי "יה" . שם זה ניכסו מחוללי מהפכת ה` לבדו לאל האחד הבורא והזכרי  - יה. לכבודו שרים שיר חדש. שיר חדש לאל חדש. ההמנונות הישנים בוטלו נמחקו והושכחו – ולכן כותבים שירים חדשים.

לכאורה התהילה נפתחת באווירת הלל חגיגית: שירה, נגינה ומחול. הכול לכבוד מי שעשה את ישראל, ומי שרצה את בני ציון. איך הוא רוצה את בני ציון ? עשויים כענווים, וכנועים כחסידים.  תחושת חוסר הביטחון של הממסד הדתי החדש מורגשת בחזרות המרובות על ציווי השמחה" לשמוח, להלל, לשיר לעלוז לרנן ולחולל . תחושת אי הנוחות הנגרמת לנו בשל מצבור הציוויים על שמחה כפויה  מאוששת על ידי הפסוקים הבאים:  יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם: : רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם:

ומיד אחריהם נחשפת האג`נדה התהילתית  -  נקמה. לנקום בגויים, להוכיח לאומים, לאסור מלכים ונכבדים באזיקים ובקיצור לעשות בהם משפט ושפטים גם יחד.

מה אומרת לנו הרצחנות האלימה עם חרב הפיפיות בתוך הקהילה החוגגת ששרה שיר חדש לאל חדש? האם הדיבור על מלכים וגויים מסתיר בעצם דיבור לוחמני ונקמני כנגד מאמינים ומאמינות באלה ? האם מבעד להמולת החגיגה אנו שומעות את קולם של אלה שנטבחו בחרב פיפיות כי אמונתם  נפסלה? והחרב – בה הם חוסלו הופכת לחרב פיפיות  בעלת שתי פיות – חרב המופנית כנגד מי שלא מקבל/ת עליו/ה את הדת החדשה ושיריה החדשים  ומאיימת על המאמינים החדשים .כמו שאומר רבנו בחיי  - חרב פיפיות כי הרשעים נדונים בה והצדיקים פוחדים ממנה .

מסע פרשני[1] קצר בעקבות חרב הפיפיות אומר לנו שזאת אותה חרב הלהט המתהפכת המסמלת בסיפור הבריאה הקדום את שוד הכוחות האדירים של  פריון לידה שלום  וחכמה קדומה ועתיקה  מידי הנשים וייחוסם לאל אחד זכרי  היולד ובורא בעצמו  עולם ואדם. האשה/אלה/ נחש  על כל יכולותיה מגורשת יחד עם זה שילד אותה ומנותקת מעץ הדעת , הידיעה על כל משמעויותיה נשללת ממנה והיא הופכת לנשלטת על ידי האיש וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: (בראשית ג).

הפרשנות המסורתית קושרת את חרב הפיפיות עם החסידים המרננים על משכבותם . ועם נענוע הגוף והלולב לכל הכיוונים.  חרב הפיפיות של חסידי ה` לבדו הופכת לסמל פאלי מאיים במיוחד בלילות – ולכן נדרשת הצהרת `שמע ישראל` בשוכבך ובקומך. האיום בחרב הולך עם בני ציון כל היום – בלכתך בדרך, בשכבך ובקומך.  רבי יצחק אומר - כל הקורא קריאת שמע על מטתו, כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (בבלי ברכות ה א). זוהי חרדת הרננה שעולה יחד עם החסיד על  משכבו ואיתה הוא קם בבוקר והולך בדרך. חרב הפיפיות הופנמה כה חזק על ידי הממסד הדתי שאף ריקוד הלולבים בסוכות מבטא אותה. והיא מהווה תזכורת מתמדת מה יקרה למי שלא ישמע לה. האינטואיציה הדרשנית מאשרת זאת בקשר בין חרב לחורב :

חורב למה?  שבו נתנה התורה שנקראת חרב שנאמר (תהלים קמט) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (שמות רבה פרשת פקודי נא) מכאן קצרה הדרך לאמירות כמו : `כפה עליהם הר כגיגית` .

אם כן, מתחת למגדל המילים הכה `בית מקדשי` רוחשת תרבות שהועלמה בכח החרב. השרידים הארכאולוגים במקדש דלפי למשל, מספרים לנו שמתחת למקדש אפולו שכן מקדש לאלה הגדולה אלת הנחשים והחכמה, ושמה של `הפיתיה` הכהנת במקדש אפולו נגזר מנחש הפיתון, שכמוהו גידלו במקדש  ומארסו הפיקו חומר מיוחד לצורך נבואות האוראקל. כל זה לאחר שפרסאוס חיסל את הגורגונה מדוזה בעלת תלתלי הנחשים – ובכך סימל את סוף שלטון האלה. השרידים המילוליים אמנם  נדירים ביותר – אך קיימים כמו אותה חרב קטלנית מתהפכת ביד הכרובים וביד פרסאוס.

תודעת החרב הקטלנית נוכחת  גם במיתולוגיה של הזהר. האיחוד בין שתי מהויות אלוהיות עליונה ותחתונה – מתקיים בקריאת שמע . לפי הזהר חרב הפיפיות מייצגת את השכינה העליונה – ספירת בינה ואת הספירה התחתונה היא ספירת מלכות[2] , בסופו של דבר אומר הזהר האלוהות נוכחת גם במימד הזכרי שלה המיוצג בחרב עצמה, אולי כאילן הקדום, אילן החכמה, וגם בשתי קצותיה – כשני פיות פעורים הממללים בשני קולות. כמו הקשר הזוגי המיוחד בין אלהים למשה עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ... ששיאו מתן תורה בחורב היא החרב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 הערות

[1] רבנו בחיי על דברים, פרשת האזינו.... [חרב י"ו, והרשעים נדונין בה והצדיקים מתפחדין ממנה, אך היא מסורה בידם, וזהו שתמצא בשיר חדש לעתיד: (תהלים קמט, ו) "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם",

[2] זהר משפטים קטו ב - פי שכינתא עלאה ותתאה דבתרווייהו קודשא בריך הוא פה אל פה מליל עמך בק"ש