ספרות זולה - תהילה קמ"ט| עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי. הפסל מאת דמיין הירסט, צילום : יונה ארזי ת.פרסום: 11/06/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

(א) הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַיהֹוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים:

(ב) יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם:

(ג) יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ:

(ד) כִּי רוֹצֶה יְהֹוָה בְּעַמּוֹ יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה:

(ה) יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם:

(ו) רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם:

(ז) לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחֹת בַּל אֻמִּים:

(ח) לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל:

(ט) לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּ יָהּ:

תהילה קמ"ט נפתחת ומסתיימת בציווי:  הַלְלוּ יָהּ. יה הוא שם ישן – חדש, כמאמר התהילה, שם המסמן לנו שאנחנו בעיצומה של מערכת השכּחה. מסע הכחדת האלה על שמותיה הרבים. אחד מהם היה קרוב לוודאי "יה" . שם זה ניכסו מחוללי מהפכת ה` לבדו לאל האחד הזכרי הבורא  - יה. לכבודו שרים שיר חדש. שיר חדש לאל חדש. ההמנונות הישנים ליה בוטלו נמחקו והושכחו – ולכן כותבים שירים חדשים.

לכאורה, התהילה נפתחת באווירת הלל חגיגית: שירה, נגינה ומחול. הכול לכבוד מי שעשה את ישראל: ומי שרצה את בני ציון. איך הוא רוצה את בני ציון? עשויים כענווים, וכנועים כחסידים.  תחושת חוסר הביטחון של הממסד הדתי החדש מורגשת בחזרות המרובות על ציווי השמחה: לשמוח, להלל, לשיר לעלוז לרנן ולחולל. תחושת אי הנוחות הנגרמת לנו בשל מצבור הציוויים על שמחה כפויה  מאוששת על ידי הפסוקים הבאים:  יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם; רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (ה-ו).

ומיד אחריהם נחשפת האג`נדה התהילתית  -  נקמה. לנקום בגויים, להוכיח לאומים, לאסור מלכים ונכבדים באזיקים ובקיצור לעשות בהם משפט ושפטים גם יחד.

מה אומרת לנו הרצחנות האלימה המנופפת בחרב הפיפיות בתוך הקהילה החוגגת ששרה שיר חדש לאל חדש? האם הדיבור על מלכים וגויים מסתיר בעצם עמדה לוחמנית ונקמנית כנגד מאמינים ומאמינות באלה? האם מבעד להמולת החגיגה אנו שומעות את קולם של אלה שנטבחו בחרב פיפיות כי אמונתם  נפסלה? והחרב – בה הם חוסלו הופכת לחרב פיפיות  בעלת שתי פיות – חרב המופנית כנגד מי שאינו מוכן לקבל עליו/ה את הדת החדשה ושיריה החדשים  ומאיימת על המאמינים החדשים .כמו שאומר רבנו בחיי  - חרב פיפיות כי הרשעים נדונים בה והצדיקים פוחדים ממנה .[1]

מסע קצר בעקבות הפרשנים וחרב הפיפיות[2] מבהיר לנו שחרב הפיפיות זאת אותה חרב הלהט המתהפכת המסמלת בסיפור הבריאה הקדום את שוד הכוחות האדירים של  פריון לידה שלום  וחכמה קדומה ועתיקה  מידי הנשים וייחוסם לאל זכרי אחד  היולד ובורא בעצמו  עולם ואדם. האשה/אלה/ נחש  על כל יכולותיה מגורשת יחד עם זה שילד אותה ומנותקת מעץ הדעת , הידיעה על כל משמעויותיה נשללת ממנה והיא הופכת לנשלטת על ידי האיש וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ (בראשית ג).

הפרשנות המסורתית קושרת את חרב הפיפיות עם החסידים המרננים על משכבותם . ועם נענוע הגוף והלולב לכל הכיוונים.  חרב הפיפיות של חסידי ה` לבדו הופכת לסמל פאלי מאיים במיוחד בלילות – ולכן נדרשת הצהרת `שמע ישראל` בשוכבך ובקומך. האיום בחרב הולך עם בני ציון כל היום – בלכתך בדרך, בשכבך ובקומך.  רבי יצחק אומר - כל הקורא קריאת שמע על מטתו, כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (בבלי ברכות ה א). זוהי חרדת הרננה שעולה יחד עם החסיד על  משכבו ועמה הוא קם בבוקר והולך בדרך. חרב הפיפיות הופנמה כה חזק על ידי הממסד הדתי שאף ריקוד הלולבים בסוכות מבטא אותה. והיא מהווה תזכורת מתמדת מה יקרה למי שלא ישמע לה. האינטואיציה הדרשנית מאשרת זאת בקשר בין חרב לחורב :

חורב למה?  שבו נתנה התורה שנקראת חרב שנאמר (תהלים קמט) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (שמות רבה פרשת פקודי נא) מכאן קצרה הדרך לאמירות רבניות כמו: `כפה עליהם הר כגיגית` .

אם כן, מתחת למגדל המילים הכה `בית מקדשי` רוחשת תרבות שהועלמה בכוח החרב. השרידים הארכאולוגים במקדש דלפי למשל, מספרים לנו שמתחת למקדש אפולו שכן מקדש לאלה הגדולה אלת הנחשים והחכמה, ושמה של `הפיתיה` הכהנת במקדש אפולו נגזר מנחש הפיתון, שכמוהו גידלו במקדש  ומארסו הפיקו חומר מיוחד לצורך נבואות האורקל. כל זה לאחר שפרסאוס חיסל את הגורגונה מדוזה בעלת תלתלי הנחשים – ובכך סימל את סוף שלטון האלה. השרידים המילוליים אמנם  נדירים ביותר – אך קיימים כמו אותה חרב קטלנית מתהפכת ביד הכרובים וביד פרסאוס.

גישה מפוייסת ומפשרת כלפי חרב הפיפיות נמצאת במיתולוגיה של הזהר. האיחוד בין שתי מהויות אלוהיות עליונה ותחתונה – מתקיים בקריאת שמע . לפי הזהר חרב הפיפיות מייצגת את השכינה העליונה – ספירת בינה ואת הספירה התחתונה היא ספירת מלכות גם יחד[3]. בסופו של דבר אומר הזהר האלוהות נוכחת גם בממד הזכרי שלה המיוצג בחרב עצמה, אולי כאילן הקדום, אילן החכמה, וגם בשתי קצותיה – כשני פיות פעורים הממללים בשני קולות. כמו הקשר הזוגי המיוחד בין אלהים למשה: עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ... (במדבר יב ח) ששיאו מתן תורה בחורב הנושא בתוכו את שורשי החרב. כפי שמספר המדרש בשמות רבה :

חורב למה? שבו נתנה התורה שנקראת חרב שנאמר (תהלים קמט) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם[4].

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] חרבו הקשה של הקדוש ברוך הוא יש לו י"ו פנים, ... והרשעים נדונין בה והצדיקים מתפחדין ממנה, אך היא מסורה בידם וזהו שתמצא בשיר חדש לעתיד: (תהלים קמט, ו) "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם",(רבנו בחיי על דברים ל"ב)

[2] שם

[3] זהר משפטים קטו ב - רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, פִּי הַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה וְהַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּבֵּר עִמְּךְ פֶּה אֶל פֶּה בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (תהלים קמט) רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם. שֶׁהֲרֵי וַדַּאי י` רֹאשׁ הַחֶרֶב שֶׁסּוֹבֶבֶת אֶת הַשָּׂפָה שֶׁלְּךְ. ו` לְשׁוֹן הַחֶרֶב שֶׁלְּךְ. ה` ה` שְׁתֵּי פִיפִיּוֹת, בִּשְׁתֵּי שִׂפְתוֹתֶיךְ. וַהֲרֵי וַדַּאי שֵׁם רִבּוֹנְךְ מְדַבֵּר בְּפִיךְ. יוֹ``ד הֵ``א וָא``ו הֵ``א הוּא בְּמַחֲשַׁבְתְּךְ ...

 [4] שמות רבה (וילנא) פרשת פקודי פרשה נא