חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ - משלי כ"ב | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, 123RF ת.פרסום: 18/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בפרק כב במשלי ניתן אחד הכללים החשובים בחינוך: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ - גַּם כִּי יַזְקִין, לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". ברוח כלל זה, ביאר הרב שמשון רפאל הירש (1808-1888), מאבות הניאו-אורתודוכסיה בגרמניה במאה ה-19 את הפסוק "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כ"ה, כ"ז). הוא העז לבקר את יצחק ורבקה על אופן החינוך שהעניקו לבניהם: "בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודווקא על ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם, מקורו העיקרי היה, לא רק בתכונותיהם, אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות. תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: `חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ`. יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגוניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגוניות דרכי חייהם...

דווקא משום כך – `חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ`. חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד איתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד-צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.

אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו – היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה`, כי אז `הגיבור` שלעתיד לא היה הופך ל`גיבור ציד`, אלא ל`גיבור לפני ה`` באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם; עוד מראשית הייתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך. אך לא כן היה...".

האומץ הפרשני של הרש"ר ראוי להערכה רבה. עשו נחשב לאב טיפוס של אויבי ישראל לאורך הדורות. הרש"ר מאשים בכך את יצחק ורבקה, שהעניקו חינוך לקוי לילדיהם, בכך שלימדו את שניהם באותה דרך, חרף נטיותיהם השונות – דרך שהתאימה ליעקב, אך השחיתה את עשו, במקום לחנך כל ילד לפי דרכו.

****

סדר פסח הוא אירוע פדגוגי. מטרת הסדר היא "והגדת לבנך" – הנחלת מורשת יציאת מצרים לדור הבא. "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות י"ג, י"ד). השיטה הפדגוגית של הסדר, היא לשנות את סדרי הבית והארוחה הרגילים, ובכך לעורר את סקרנותו של הילד, ולגרום לו לשאול: "למה מה קרה"?

וזו לשון המשנה: "מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק, ומבושל, הלילה הזה כולו צלי. שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים. ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה" (משנה פסחים, י`, ד`).
יש כמה הבדלים בין הקושיות המופיעות במשנה לקושיות הנהוגות היום, אך אין הן מעניינו של מאמר זה. ההבדל המשמעותי הוא במהות של עצם שאילת הקושיות. מה הן הקושיות, על פי המשנה? תכנית גיבוי למוגבלים. כלומר, כאשר הילד רואה את הסדר השונה של הערב, הוא אמור להיות סקרן דיו, כדי לשאול באופן ספונטני "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", להקשות קושיות ולעורר את השיח, שבו תועבר לו המורשת. ומהן ארבע הקושיות הכתובות? הן פיגומים לילד "שאין בו דעת". זה שאינו יודע לשאול.

בין אם השאלות הן ספונטניות ובין אם הן מוכנות מראש, מורה המשנה דרך אחת למענה ההורי על הקושיות: "לפי דעתו של בן אביו מלמדו". כלומר, עליו לתת לילד את התשובה באופן שהוא, אישית, מסוגל להבין; בהתאם לגילו, לידיעותיו, ליכולת ההבנה שלו, לנטיות לבו. זו ההשקפה הפדגוגית של סדר פסח, ברוח "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ".

זה גם הרעיון מאחורי סיפור ארבעת הבנים. 4 פעמים מתוארת בתורה שיחה בין הילדים להורים. הילדים שואלים שאלות, "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר" וכו`. המדרש מתייג את השאלות לסוגים של בנים. הרעיון – יש סוגים שונים של ילדים, הסקרנות שלהם שונה, יש לתת לכל ילד את המענה המתאים לו. גם לזה שאינו יודע לשאול.

****

בשנת בצורת גזר רב, גדול הדור, תענית, ולא הצליח להוריד גשם. והנה, הוא היה עד למקרה שבו שליח ציבור בקהילה שבה התארח לתפילה עבר לפני התיבה, וכאשר אמר את המילים "מוריד הגשם" החל לרדת גשם. הורדת גשם הייתה סגולה לצדיקות יתרה. בירר רב עם אותו שליח ציבור מה מעשיו. הסתבר שהוא מחנך. ומה ייחודו? שהוא מחויב לשוויון ומלמד בני עניים ללא שכר, וכאשר תלמיד שלו מתקשה להתרכז או מתעייף, אין הוא קפדן, אלא הוא שולח אותו לאקווריום גדול עם דגים, שם הוא נרגע עד שחוזרים כוחותיו. הנה, לפני אלפיים שנה היה מי שהקדים את שיטות החינוך המיוחד, הטיפול באמצעות בעלי חיים, ובזכות גישתו היצירתית הצליח היכן שנכשל הרב הגדול. והרי כבר בפרקי אבות ניתן הכלל החשוב ש"לא הקפדן מלמד". וכפר בפרקנו: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ".

****

פתחנו ברש"ר הירש ובו נסיים. את תפיסתו החינוכית, ברוח "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ", הוא ביטא במאמרים רבים. להלן כמה ציטוטים מדבריו:

במאמרו "ויגדלו הנערים", הרחיב את פירושו לסיפור יעקב ועשו, לתפיסה חינוכית כוללת. הוא התמודד עם תופעה, של בני גדולים לתורה, ש"סרו מן הדרך". הוא רואה בכך כשל חינוכי של ההורים. הכשל הוא אי התאמת דרכי החינוך לתכונותיו הייחודיות של הילד: "גם בימינו רואים אנו את התוצאות המצערות מזה, רבים הבנים של תלמידי חכמים אשר סרו מן הדרך, מפני שאבותיהם לא התעניינו כדי לבדוק מראש את כישרונותיהם ונטיותיהם".

המסקנה החינוכית, היא חינוך אינדיבידואליסטי, המותאם לנטיות לבו השונות של כל ילד. "בשיטת חינוך מיוחדת, פרי שיקול דעת וכובד ראש, יש לפתור את הבעיה, כיצד אפשר לחבב את תפקיד ברית אברהם על ילדים בעלי תכונות דומות לאלו של עשו... בתוך מסגרת ברית אברהם יש מקום ותפקיד לכל נטיה ולכל תכונה אנושית... כל מי שירצה לעבוד את ה` באמת ובאמונה... יפעל בתוך חוגו ובתוך מסגרת פעולתו: בחקלאות, במסחר, בתעשייה, במחקר, במעבדה המדעית, בצבא בהוראה ובכהונה".

ובמאמרו "התנ"ך כמדריך חינוכי", כתב הרש"ר: "יש לחנך את הנער על פי טבעו ותכונות אופיו, לפי הדרך בה היה הולך גם בלי הדרכתו של המחנך, בהתאם להשפעת תקופתו, סביבתו, משפחתו, מעמדו, תפקידו ומקצועו - כל אלה גורמים חיצוניים העשויים להשפיע על החינוך לטובה או לרעה... מחובתו של המחנך להכיר היטב את תנאי החיים והנסיבות האלה, למען ידע לחנך את הנער לקראת ייעודו הקדוש, תוך תאום עם התנאים וההשפעות הנובעות מהם".