אַל תַּכֶּנּוּ - משלי כ"ג | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה 123RF, Copyright: <a href='https://www.123rf.com/profile_eranicle'>eranicle / 123RF Stock Photo</a> ת.פרסום: 18/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

התורה מצווה אותנו ציווי ברור מאוד: העונש על פגיעה פיסית, הוא פגיעה פיסית שוות ערך: "נפש תחת נָפש, עין תחת עין, שן תחת שן" וכו`. הטקסט ברור וחד משמעי. קשה מאוד, גם כשמתאמצים מאוד, להבין אותו שלא כלשונו המפורשת.

ואף על פי כן, חז"ל בחרו לדרוש את הפסוק בדרך שונה בתכלית, שאין לה כל סימוכין בתורה: היא המירה את הפגיעה הפיזית בפוגע, בענישה חומרית – קנס, פיצוי.

באיזו זכות? באיזו סמכות? הזכות היא המוסר. הפסוק סתר את התפיסה המוסרית של חז"ל. הוא לא התאים לתקופה שבה הם פעלו. אין למחוק מילה מהתורה, אבל אפשר לדרוש אותה אחרת. וכך הם עשו, באומץ רב. ובכך הנחילו לנו שיטה, כיצד לנהוג בתורה, כאשר הכתוב בה אינו מתיישר עם הערכים והמוסר התקפים בימינו.

ספר משלי אינו התורה, אין הוא ספר של הלכות, אך זהו ספר של חכמה, ויש הרבה מאוד מה ללמוד ממנו. אך כאשר מוצגת בו תפיסה של ענישה פיזית כשיטה חינוכית, יש לומר: לא בבית ספרנו.

אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר, כִּי תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת. אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ, וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל.

אין לשנות את הטקסט. הוא נצחי. אפשר לדרוש בדרך אחרת. אפשר להבהיר שה"תַּכֶּנּוּ", פרושו - תסביר לו בהיגיון, ושה"שֵּׁבֶט" אינו מקל ולא שוט אלא דברי מוסר.

ואפשר גם להשאירו כתמרור אזהרה: כזה ראה, וכך אל תעשה.

שיטת החינוך באמצעות אלימות פיסית, שהייתה מקובלת ונורמטיבית לפני כ-3,000 שנה, בימי שלמה המלך, הייתה מקובלת בכל העולם עד לפני כשני דורות. 
נכון לדעת על קיומה, להבין שזו הייתה הנורמה לאורך אלפי שנים – ולהוקיע את הנורמה הזאת.

התקדמנו מאז, והיום השיטה הזו פסולה מכל פסול. היום אנו מבינים שאין זה חינוך, אלא זו אלימות. אלימות, שאין לה כל הצדקה. בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ? לא עוד.