כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם - משלי כ"ד | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה פיקסה ביי pixabay, כלא אלקטראז, MarcelloRabozzi ת.פרסום: 22/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בטיול שערכתי בארה"ב לפני שלושים שנה, ביקרתי בבית הכלא המפורסם באל-קטרז. בביקור זה הופתעתי לראות איך בכל תא מסופר על אחד מראשי המאפיה שהיה כלוא שם, עם תמונתו וסיפורו, במגמת גלוריפיקציה של אותם בארוני פשע, כאילו היו לוחמי חרות שבמותם ציוו לאומה האמריקאית את החיים. כעבור ימים אחדים ביקרתי בשיקגו, ונתקלתי בגילוי נוסף של הפרוורסיה הזאת: כתובת ליל בית, שבה נכתב שבבית זה התגורר אל-קפונה ולידו הוצבה מכוניתו המפוארת כאנדרטה לגיבור לאומי בן המקום.

מה הופך פושעים לגיבורים לאומיים? שאלה זו הטרידה אותי מאוד. התשובה שנתתי לעצמי, היתה שבחברה שהכסף והעושר הם האידאל שלה, והאינדיבידואליזם הקיצוני הוא הערך המרכזי שבה, יכולים גם ראשי הפשע המאורגן להיות גיבורים לאומיים, כמגשימי החלום האמריקאי. יש הרבה צדדים יפים לחברה האמריקאית, אך זה הצד המכוער, הביטוי הנפסד לסולם הערכים המעוות שבמרכזו הבצע. אצלנו, כך חשבתי, זה לא יכול לקרות.

שלוש שנים לאחר מכן, סערה ישראל סביב פרשת "האופנובנק" – שודד הבנקים רוני לייבוביץ`, שביצע 21 מעשי שוד מזוין. "האופנובנק" היה לידוען ומושא הערצה של רבים. כן, גם אצלנו פשתה הרעה הזאת.

זכורני כתבה גדולה בגיליון ערב שבת האחרון של "מעריב", לפני כ-13 שנה, על ברון הפשע זאב רוזנשטיין, בה הוא הוצג כסלב על, גיבור מדורי הרכילות, כמי שהתקשורת כולה מחזרת אחריו והוא מסרב לה; אמנים, ספורטאים ופוליטיקאים משחרים לפתחו, ילדים מבקשים ממנו חתימות. גם אלינו התופעה הזו הגיעה.

אך למה ללכת רחוק? רק אתמול, כתבת השער של המוסף "7 ימים", שנפרסה לאורך 7 עמודים תמימים, הוקדשה לגלוריפיקציה של שודדים. "שודדים, סיפור אהבה" – זו הכתובת המרוחה על שער המגזין, מעל תמונת הזוג הנוצץ בר בן סעדון ויובל מוצפי, מתנשקים מאושרים על החוף. "שודדי הטודו בום", "בוני וקלייד הישראלים", אלה הזרים שנקלעו על ראשיהם.

איך זה קרה? כרגיל, אנו נוהגים לחקות את הצד הוולגארי באמריקאיות. העובדה שפושעים הופכים לגיבורי תרבות במקומותינו, היא ביטוי קיצוני למציאות החברתית בחברה המתנערת מן הסולידריות החברתית ומן המחויבות החברתית. במציאות כזו, מה הפלא שאדם כמו זאב רוזנשטיין, המגלם את היפוכה המוחלט של הסולידריות – את הניכור של אדם לאדם זאב, הופך לאחד מסמליה? מה הפלא שבחברה המקדשת את הכסף והכוח, אדם שכולו משדר כוחניות ובצע, הופך למוקד להערצה.

אם איננו רוצים להיות לחברת שוד, חובה עלינו להפוך את סולם הערכים המעוות המשתלט עלינו על ראשו; לשוב ולשים בראש סולם הערכים את הצדק החברתי, שוויון ערך האדם, הסולידריות הלאומית והחברתית, הערבות ההדדית.

וכך הזהיר אותנו החכם מכל אדם מפני התופעה: 
אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה, וְאַל תִּתְאָו לִהְיוֹת אִתָּם. כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם.

ובהמשך הפרק: אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים, אַל תְּקַנֵּא בָּרְשָׁעִים. כִּי לֹא תִהְיֶה אַחֲרִית לָרָע, נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ.

במקום זאת, הוא מציע לנו דרך חיים של עמל ויושר. דרך זו היא דרך החכמה; הדרך לבניין אמת. "בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת, וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן. וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים".

וכמו ברבים מפרקי משלי, הוא מגנה את העצלות ואת העצלנים, שהם אנשים חסרי לב. לב במובן חכמה.

עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי, וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה. וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי, אָשִׁית לִבִּי, רָאִיתִי, לָקַחְתִּי מוּסָר. מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת, מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב.

הכותב מתאר כיצד הגיע לתובנותיו בנושא החריצות – על דרך השלילה. הוא ראה את תוצאות העצלות – עזובה וכישלון, והפיק את הלקח. להיות אקטיבי, למהר לעשות, להיות חרוץ, לא לבזבז את חייו על בטלה ומנוחה.

****

תיאור של מנהג יפה מן המאה ה-12 בקהילות אשכנז (גרמניה) וצרפת:

"מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות לפי שניתנה בו תורה... כעלות השחר יום עצרת [=שבועות] מביאין הנערים... מביתם עד בית הכנסת או עד בית הרב על שם `ויתייצבו בתחתית ההר`. ונותנין אותו בחיקו של הרב המושיבם ללמוד על שם `כאשר יישא האומן את היונק`, `ואנוכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו`. ומביאים הלוח שכתוב עליו אבג"ד תשר"ק, `תורה ציווה לנו`, `תורה תהא אומנותי`, `ויקרא אל משה` וקורא הרב כל אות ואות מן א"ב והתינוק אחריו, וכל תיבה של תשר"ק והתינוק אחריו, וכן `תורה ציווה` וכן `תורה תהא` וכן `ויקרא`. ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו. ואחר כך מביאין העוגה שנילושה בדבש וכתוב עליה `ה` אלוהים נתן לי לשון לימודים...` וקורא הרב כל תיבה של אלו פסוקים והנער אחריו, ואחר כך מביאין ביצה מבושלת, וקלופה הקליפה ממנה, וכתוב עליה: `ויאמר אלי בן אדם, בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת, אשר אני נותן אליך, ואוכלהּ, ותהי בפי כדבש למתוק`. וקורא הרב כל תיבה והנער אחריו. ומאכילין לנער העוגה והביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב..." (ר` אלעזר מוורמייזא, ספר הרוקח, סימן רצ"ו).

אותו מנהג, בווריאציה קצת שונה, היה נהוג במרוקו, בכפר טודרא, שבלב הרי האטלס.

אֶצְלֵנוּ בִּכְפָר טוֹדְרָא 
שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס 
הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַיֶּלֶד 
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ.

כֶּתֶר פְּרָחִים עוֹשִׂים לוֹ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפָר טוֹדְרָא 
כֶּתֶר בָּרֹאשׁ מַלְבִּישִׁים לוֹ 
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ.

כָּל הַיְּלָדִים בָּרְחוֹב 
חֲגִיגָה גְּדוֹלָה עוֹרְכִים לוֹ 
כְּשֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ 
אֶצְלֵנוּ בִּכְפָר טוֹדְרָא.

וְאָז אֶת חֲתַן הַשִּׂמְחָה 
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפָר טוֹדְרָא 
מַכְנִיסִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת. 
וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ 
בִּדְבַשׁ מֵאָלֶף וְעַד תָּו 
אֶת כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבַשׁ 
וְאוֹמְרִים לוֹ: "חַבִּיבִּי – לַקֵּק".

וְהָיְתָה תּוֹרָה שֶׁבַּפֶּה 
מְתוּקָה כְּמוֹ טַעַם שֶׁל דְּבַשׁ 
אֶצְלֵנוּ בִּכְפָר טוֹדְרָא 
שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס.

באשכנז ובמרוקו – אותו מנהג. ביום שבו הולכים הילדים לראשונה לבית הספר, מגישים להם אותיות מרוחות בדבש כדי ללקק; ממשילים להם את התורה, את החכמה, את הלימוד לטעם של דבש, כדי להאהיבהּ עליהם.

וכותב שלמה במשלי: 
אֱכָל בְּנִי דְבַשׁ, כִּי טוֹב, וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ. כֵּן דְּעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ, אִם מָצָאתָ וְיֵשׁ אַחֲרִית, וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת.

****

בילדותי, בכל פעם שנפלתי או שסיפרתי לאמי שנפלתי, היא הגיבה באותן מילים: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם".

המסר הזה, שחלחל לתוכי, הוא מהלקחים החשובים של חינוכי, המלווים אותי כל חיי ואני מנסה להנחילם גם לילדיי. לא לפחד מכישלונות. לא להירתע מקשיים. לא להתייאש בנפילות. איננו קבלני הצלחות, אבל הדרך להצלחה ולהגשמת מטרותינו מחייבת אקטיביות, עשיה. וכל עשיה כרוכה בשגיאות וכישלונות. רק מי שאינו עושה, אינו שוגה.

וכשאנו נכשלים, אל לנו להתבוסס בכישלון, ברחמים עצמיים, בהאשמת העולם ואשתו. עלינו לקום, לנער את האבק, להפיק לקחים ולהמשיך ללכת. זו דרכו של הצדיק.

****

בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ – אַל יָגֵל לִבֶּךָ.

האם הפסוק הזה מיועד לבשר ודם או למלאכי השרת? האם אדם יכול שלא לשמוח בנפול אויבו? האם שמחת הניצחון היא דבר שלילי?

ספרות החכמה היהודית מציבה בפנינו רף מוסרי גבוה, אליו עלינו לשאוף; לא להיכנע ליצרים הרעים והנמוכים שבתוכנו, אלא לכוון גבוה יותר, מוסרי יותר.

לא, אין הפסוק שולל את שמחת הניצחון. הוא מבחין בין שמחה על הניצחון שלנו, לבין השמחה על מפלת האויב. גם כשאנו שמחים על ניצחוננו, עלינו להבחין במדויק, מה הדבר הגורם לנו לשמחה. עלינו לשלוט בשמחתנו, לכוון אותה.

לא, אל לנו לשמוח על מפלתם, על תבוסתם. אל לנו לצהול על ההרג שבתוכם. בסדר פסח אנו מטיפים טיפה מן היין, המשמח לבב אנוש, על כל מכה ממכות מצרים שאנו קוראים, כסולידריות עם סבל האויב. החג שבו אנו מצווים לשמוח ועליו נאמר "ושמחת בחגך והיית אך שמח", אינו פסח, חג הגאולה הגדולה, אלא סוכות דווקא, כיוון שבפסח מהולה שמחתנו בצער על בכורות מצרים, ועל הסבל הגדול של האויב.

למה זה חשוב, בעצם? כיוון שאם מה שמשמח אותנו הוא המפלה של אויבינו ולא הניצחון שלנו, אנו עלולים להישטף בתאוות הרג והרס של האויב, מעבר לצרכי ניצחוננו. למשל – לירות בראשו של אויב מנוטרל, 11 דקות תמימות אחרי שנפצע פצעים אנושים, מתוך תאוות נקם.

כך נאמר במסמך רוח צה"ל: "צבא ההגנה לישראל הוא צבאה של מדינת ישראל. צה“ל פועל בכפיפות לרשויות השלטון האזרחי הדמוקרטי, ובכפוף לחוקי המדינה. מטרת צה“ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה. חיילי צה“ל מחויבים להילחם, להקדיש את כל כוחותיהם, ואף לחרף את נפשם להגנת מדינת ישראל, אזרחיה ותושביה. חיילי צה“ל יפעלו על פי ערכי צה“ל ופקודותיו, תוך שמירה על חוקי המדינה וכבוד האדם, וכיבוד ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

אופן התמודדותו של צה"ל, על כל שדרת הפיקוד שלו, עם פרשת אלאור אזריה מבטאת את רוחו של צה"ל, ואת ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה המאפיינים אותו, ושבעטיים הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה של הצבאות בעולם. וראויה להערכה יכולת העמידה של צה"ל מול המסע הציבורי לשינוי דרכו של צה"ל והמרת רוחו ברוח של כנופיה.