נטיעים וזויות - תהילה קמ״ד|יונה ארזי ועפרה שפי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי. התמונה - נאוס ,מקדש קטן, שבפתחו עמודים מפוסלים כעצים, ובתוכו ומצדדיו פסל האשרה ת.פרסום: 23/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 יב  אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל.

יג   מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן צֹאונֵנוּ מַאֲלִיפוֹת מְרֻבָּבוֹת בְּחוּצוֹתֵינוּ.

יד   אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ.

טו   אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֱׁיְהוָה אֱלֹהָיו.

נראה שפסוקים י"ב  עד ט"ו בתהילה,  עומדים כטקסט בפני עצמו. הם מהווים תהילה של ממש, כזאת שאפשר לקרוא לה הלל, שמציגה חזון שכולו טוב, בלשון רבים ובהווה. חזון בהתגשמותו. אפשר לדמיין זמר וזמרת השרים  יחדיו בעת הפולחן הדתי את הפסוקים הללו, אולי בעת הקרבת פר/אלוף על המזבח לאות תודה לאלוהים. התהילה  מהדהדת את תמונת החיים האידאליים, כפי שהכותבים רצו לראות אותם : כָּכָה זה צריך להיות. אשרי איננו בהוראת אושר. אשרי, בהיותה נגזרת לדעתנו, מהמילה אשרה- המסמנת את האשרה ופולחנה, היא אמירה המצביעה על חוזק, יציבות וברכה.

האלה אשרה ידועה כבר מתעודות אוגרית , ופולחנה היה נפוץ בקרב הפיניקים ; משם חדר לארצות סמוכות , וארץ ישראל ביניהן .  היא מיוצגת בדרך כלל על ידי עץ ממש או עמוד עץ או אבן שעליהם חרות עץ מסוגנן. היא מיוצגת גם בדמות אשה עירומה ששדיה מודגשים  במיוחד. לעתים מוצגת כעומדת בין שני אריות – ובמחקר מכנים אותה `גבירת האריות`. היא מייצגת פריון, שפע , כח ויציבות, ויכולת תחייה והתחדשות.  המילה אשרה חדרה בהטיות שונות לעברית כמילת ברכה המסמנת כוח פריון שפע ויציבות, ופולחנה היה נפוץ מאד בישראל בממלכה הצפונית, וגם בדרומית ,  במה שמכונה `הדת הישראלית העממית`.[1] נוסיף שלדעת חוקרים כמו william dever האשרה היא לעתים גלגול של האלה ענת הכנענית - פניקית , וגם מופיעה כ`מלכת השמים`.

 

בתמונה: תליון המציג את האשרה, עטורה בפאת חתור, ועץ צומח מרחמה, (מאות14-15 לפני הספירה)

 

מקבץ הפסוקים שבחרנו מתחיל במילה ׳אשר׳. איננו יודעות אם היא מילת זיקה, או שיש לה הוראה אחרת, ומסתיים ב`אשרי`, שגם לפירוש שלה ניתן למצוא הצעות רבות. בעינינו, הפתיחה והסיום במילות ׳אשר׳ ו׳אשרי׳ הן כמו חרסים ארכאולוגיים מפורשים אך שבורים של המילה אשרה. 

המילה אשרי היא מילה שחוקה. היא מופיעה 36 פעמים בתנך, מתוכם  25 פעמים בתהילים. אשורים בעברית עתיקה הם רגלים, או יסודות, או עצים יציבים. אנו מציעות לפרש את אשרי בפסוק י"ב, כברכה או כתיאור של יציבות וחוזק. כגון: ״יציב (חזק) העם שככה לו, חזק (יציב) העם שה׳ אלוהיו״.

המילה אשר בצירוף ״ אֲשֶׁר בָּנֵינוּ ״ יכולה להתפרש כמילת זיקה[2], כך היא משמשת ברוב המקרים, אך ניתן לראות בה כאן נשוא: אשר בנינו. בנינו הם אשרות, או בעצם אשרים, עצים זכרים, נטיעים. נטיעים בצורתה זו, היא מילה יחידאית בתנ"ך. בנינו, שהם אשרים, הם אלים/עצים. הבנים, הנטיעים, אף שהם צעירים, צומחים לגובה כמו אשרות בוגרות (מגודלות). מעניין שהבנים מושווים לאשרות, אך התהילה נוקטת לשון זכר: נטיעים.

הזוויות גם הן אשרות. אלה האשרות המפוסלות בתבניות ההיכל הרבות שהיו רווחות בתקופת הברונזה בישראל. תבנית היכל היא חפץ פולחני קטן ומפורט שניתן להחזיקו ביד. הוא מעוצב בצורת מקדש קטן שבפתחו שני עמודים המסמלים עיצים, ובתוכו יש צלמית המייצגת את האלה (ר׳ התמונה בראש המאמר). על פי ארכאולוגים רבים, ברוב המקרים לא היה זמן או אפשרות להגיע למקדש המרכזי, ותבניות ההיכל הקטנות הללו, המייצגות מקדש ואלה גם יחד, שימשו לצורך הפולחן, בבית עצמו.  כזכור המקרא שנכתב על ידי נאמני `דת משה` מבקר בחומרה את פולחן האשרה הנפוץ מאד, כמתחרה לפולחן המונותאיסטי של `ה` לבדו`; הגולים מיהודה שברחו למצרים, מוחים נגד הרפורמות האכזריות  שהפסיקו את פולחן האשרה ובטוחים שגורלם כה רע בגלל זאת: " וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ" [3]

בנינו אם כן, הם כמו אלים צומחים ובנותינו, גם הן כמו האלות/עצים המחוטבות בתבניות היכל. גם היכל שלמה - בית המקדש, היה בנוי כגן של עצים/אלות מגולפות  בעץ ומצופות ריקועי זהב. ייתכן שהצלעות המתוארות בהיכל שלמה , הן המקבילות לזוויות המחוטבות בתהילה קמ"ד.[4]

בתמונה : מעמד פולחני שנמצא בחפירות תענך. זהו מתקן לקטורת, המציג את האשרה האוחזת באזני שתי לביאות, וגם את ה`. הצילום: מוזיאון ישראל,רשות העתיקות, צילום : avraham hay

עד כאן פירשנו את פסוק י"ב כטקסט שמשקף מסורת פוליתאיסטית עתיקה, שהתקיימה כפולחן משפחתי לה׳ ובת זוגו האשרה, ובהחלט ניתן לראות אותו כמשקף את המשפחתיות של הפולחן, ההגנה של המשפחה על הבנים והבנות (אֵין-פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה) ואת המעמד המיוחד של האלה בו.

מסתבר שפולחן האשרה לא היה נפוץ רק בקרב משפחות העם, תיאור מקדש שלמה במלכים ב` מספר על  בנין המצופה כולו בארזי הלבנון, בברושים ובתימורות, מקושט בציצים בניצנים ובפרחים ומעוצב כגן  - כמקבץ עצום של אשרות. מכאן ועד לאמירה המאשימה את  שלמה על שהטה לבו לנשיו שהדיחו אותו לעבודה זרה, קצרה הדרך. כנראה שלא כל כך נעים לסופרים הדויטרונומיסטים של מלכים ב` להודות שהמקדש עצמו היה מקדש אשרה[5] .

בתמונה : אלה עץ, מקברו של המלך הפרעוני טוטמוסיס ה 3

אגדה מהתלמוד הירושלמי מטפחת את הרושם הזה ומספרת שמקדש שלמה היה מקום של צמיחה ופריחה :" בשעה שבנה שלמה את בית המקדש צר כל מיני אילנות לתוכו ובשעה שהיו אילו שבחוץ עושין פירות היו אילו שבפנים עושין פירות" . א ב ל - הירושלמי משיח כמו לפי תומו - הגן הנפלא הזה יבש משהעמידו צלם בהיכל. אגדה זאת נשמעת כאגדה מהברית החדשה המדברת על הידרדרות  רוחנית, אך מהדהדת את המסורת העתיקה של פולחן האשרה, כהמשך ישיר למקדש שלמה.

המסורת הארץ ישראלית מתגעגעת לאידיאל המקדש הפורח, החי  והמלבלב, ובעצם לאשרה האלה הבוראת החיה השופעת. אבל התלמוד הבבלי במסכת פסחים מפרש את הפסוק באופן קיצוני: בנינו הם בחורי ישראל שלא טעמו טעם יצר הרע, ובנותינו הן בתולות ישראל שאוגדות פתחיהן לבעליהן[6]. הבבלי מראה לבנות  המחוטבות את מקומן - האשרה נגדעה לגמרי ובמקומה אנו שומעים את הסקסיזם. הנטיעים הופכים לבחורים ללא יצר הרע (של עבודה זרה או של מיניות אסורה) והבנות  כבר לא ניצבות  כאלות מגולפות (לטוב ולרע) בפתח המקדש. פתח המקדש הופך לפתחים האישיים של הבתולות המכוונים כנגד בעליהן.  ורש"י , בהשראת הספרות הרבנית , מפרש בצורה פורנוגרפית ממש את הפסוק :"ורבותינו פירשו בנותינו כזויות מתמלאות תאוה כזויות מזבח המלאות דם ואינן נבעלות אלא לבעליהן" . המעבר מהשפה המקראית הנינוחה לשפה הגסה של רש"י ולהקבלה שהוא עושה בין דם המזבח דם התאוה - ודם  קרבן הבתולין, קשה לנו מאד. 

אמנם פסוק י"ב בתהילה מצביע על אי שוויון קל: בעוד הבנים מצטיירים כצומחים וחיים, הבנות מחוטבות מפוסלות, וממושטרות. את אי השוויון העצימו חז״ל והפרשנים המאוחרים והפכו את התהילה המשפחתית היפה הזאת למזמור שבו מודגשים האקטיביות של הבנים והפסיביות של הבנות. בין הפסוק המקורי לבין הפרשנות הרבנית והפרשנות המאוחרת נוצר פער מלא במשמעויות סקסיסטיות קשות. האלה וה` המשמשים יחדיו במקדש הושכחו לחלוטין, קודש הקדשים הנשי הפרטי מחולל, ואין כל זכר לאלה, נשאר רק ה׳ אחד .

 

הערות

[1] נראה שפולחן האשרה היה נוהג עד תקופה מאוחרת מאד על כך מעידה המשנה באבות פרק ג` :רבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בַדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:  יצחק בן צבי מציין , שבעת החדשה נקראו האלונים הקדושים שבפקיעין בידי  יהודי המקום בשם "אשרות" (אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל - דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל בעריכת אלי שילר, עמ` 156)

[2] אם נפרשה כמילת זיקה, מתעוררת השאלה מהו המשפט שאליו משועבדת הזיקה. לכן רצוי לפרשה לא כמילת זיקה אלא כמילה ממש.

[3] ירמיהו מד ח

[4] מלכים א׳ ו׳ יד: ד וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת-הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ.  טו וַיִּבֶן אֶת קִירוֹת הַבַּיִת מִבַּיְתָה בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים מִקַּרְקַע הַבַּיִת עַד קִירוֹת הַסִּפֻּן צִפָּה עֵץ מִבָּיִת וַיְצַף אֶת קַרְקַע הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת בְּרוֹשִׁים.

[5] מלכים ב פרקים ו-ז,  למשל : (טז) וַיִּבֶן אֶת עֶשְׂרִים אַמָּה מירכותי מִיַּרְכְּתֵי הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים מִן הַקַּרְקַע עַד הַקִּירוֹת וַיִּבֶן לוֹ מִבַּיִת לִדְבִיר לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: (יז) וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה הָיָה הַבָּיִת הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי: (יח) וְאֶרֶז אֶל הַבַּיִת פְּנִימָה מִקְלַעַת פְּקָעִים וּפְטוּרֵי צִצִּים הַכֹּל אֶרֶז אֵין אֶבֶן נִרְאָה:

[6] בבלי פסחים פ"ז א