אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ - משלי כ"ו | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, התמונה פיקסהביי ת.פרסום: 23/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בספטמבר 2001 פרסם נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" פשקוויל שטנה ונאצה נגד כלת פרס ישראל, נעמי שמר. כמה פנינים מן הפשקוויל: "גזענית נמוכה, וולגרית, על גבול הפורנוגרפיה... כל אדם שאיננו נגוע בגזענות קשה יעשה מעשה אזרחי טוב, אם כאשר יראה את נעמי שמר פוסעת במדרכה ממול, יעבור למדרכה השניה".

איך הגיבה נעמי שמר על הפשקוויל?

מספר מוטי זעירא, בביוגרפיה של נעמי שמר, "על הדבש ועל העוקץ": 
נעמי הגיבה בשתיקה רועמת, ואריאל [הורביץ, בנה] שאל אותה מדוע היא אינה מגיבה. "היא ציטטה לי פסוק ממשלי: `אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה` ".

שלמה המלך צודק. נעמי שמר צודקת. אבל לעתים אנו נעדרים כוחות הנפש המאפשרים את האיפוק הזה.

אני יכול להעיד על עצמי. כמה פעמים השבעתי את עצמי לא להגיב לטוקבקיסטים מתלהמים, אנשי שמאלימין מיליטנטים, המזהמים בתגובותיהם את דף הפייסבוק או את הבלוג שלי? וכמה פעמים לא התאפקתי והגבתי, על מה שאינו ראוי לתגובה?

הנה, דוגמה אקטואלית. בשבת האחרונה, ב-5:00 לפנות בוקר, העירה אותנו משנתנו צפירה עולה ויורדת; אזעקה. ליוו אותה רעמי פיצוצים. האויב הסורי ירה לעברנו. חוויה לא נחמדה במיוחד.

לאחר האזעקה, סיפרתי על כך בדף הפייסבוק שלי, ואיזה פש"מ (פצצת שנאה מהלכת) כתב: "מלחמת שלום השחיתות". ואני, בטיפשותי, שחקתי את מקשי המקלדת כדי לענות למנוול.

לא הפנמתי, כנראה, את דבריו של שלמה: "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה".

מצד שני, הפסוק הבא דווקא מעניק פשר לכך שאני מגיב לפרובוקטורים הללו: "עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו". כלומר, לעתים נכון לרדתם לרמתם ולהגיב, כדי להעמידם במקומם.

****

את סלידתי מנרגנים, הצגתי במאמרי על פרק יח, בהתייחסותי לפסוק: "דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן". וגם נתתי בהם סימנים.

הפסוק הזה שב ומופיע גם בפרק שלנו, כנראה כדי לתת לו יתר תוקף. ונוספת אליו התייחסות נוספת, בפסוק נוסף: "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ, וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן". פסוק גאוני. הנרגנים והנרגנות הם, בעבור המדון, כמו העצים לאש. האש לא תבער ללא עצים, וכך גם המדון ללא נרגנים. הנרגנים, אותם ממורמרים כרוניים, פאסיב אגרסיבים, הם בראש ובראשונה אנשי מדון מתלהמים.

על הנרגנות הזאת, כותב "החפץ חיים" ב"קונטרס אברהם", העוסק בדרכי ההימנעות מלשון הרע: "להיזהר מן הנרגנות: ויש שסיבת ההרגל לדבר לשון הרע היא: מידת הנרגנות. `נרגן` הוא אדם אשר דרכו וחוקו להתאונן ולהתרעם, וימצא תואנות על חברו תמיד, על מעשיו ועל דבריו, אף על פי שחברו בתומו מתהלך עמו ולא זד עליו בדבר. וידון כל דבר לחובה ולא לזכות, וכל שגגה ישים לזדון, וחושד בחברו שבשנאתו אותו עשה הדבר הזה. והנה, המנוגע במידה הרעה הזאת – לא ימלט מעוון לשון הרע, כי בכל מה שחברו עושה או מדבר – ידמה לו שכוון רק נגדו. והרוצה להינצל מהמידה הרעה הזאת, יתבונן המסובבות ממנה".

****

פסוק אהוב עליי במיוחד בפרק זה, ואני מרבה לצטטו, הוא: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ - כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ".

הפסוק מדבר על מי שחוזר שוב ושוב על אותן שגיאות, שאינו לומד. הוא משווה אותו לכלב שאוכל מאכלים מזיקים הגורמים לו להקיא, ואח"כ נובר בקיאו, דולה מתוכו אותם מאכלים מזיקים ושב ואוכלם, וכמובן – שב ומקיאם.

****

פסוק אחד בפרק השתדרג למערכון של "הגשש החיוור", "חכם מרדכי", מאת יוסי בנאי: "הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ, וְעָצֵל - עַל מִטָּתוֹ". ובגרסה הגששית: "הדלת סובב על צירו, והעצל – במיטתו".