כך 'יורדים' על הכסיל - משלי כ"ו| מני גל

מאת: מני גל התמונה פוטוסרצ' ת.פרסום: 24/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מקבץ פתגמים אודות הכסיל שופך אור על משמעות התואר הזה בעיני סופר משלי.

כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר, כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד.

מתן כבוד לכסיל הוא בגדר מעשה מזיק. כמו השלג או הגשם היורדים בתקופת הקציר ומשחיתים את התבואה, כך גם הכבוד שמקבל הכסיל מזיק. למי הוא מזיק? לכסיל עצמו, המסתמך על הכבוד שרוחשת לו סביבתו, ועושה מעשים מטופשים, המזיקים לו? או שמא לסביבה, הסובלת ממעשיו של אותו כסיל מכובד, ובשל כבודו אינה מעזה לעצור אותו? אני נזכר באמרה בת ימינו אודות הסכנה הגדולה שעלול להמיט עלינו מנהיג חזק, טיפש ומאד חרוץ, כמו הבולדוזר המשאיר אחריו נתיב הרוס בדרכו הנמהרת אל המטרה.

שׁוֹט לַסּוּס, מֶתֶג לַחֲמוֹר, וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים.

מי קובע מיהו כסיל? מעולם לא יודה אדם שהוא עצמו כסיל. אם כן, הזולת הוא כסיל! מדוע זה משמעותי? כי הפסוק אומר לנו, שהשבט, השוט, יאה לכסיל כמו לסוס ולחמור. מכאן, שהכסיל עצמו אינו משתף פעולה מרצון, ואם נרצה שיעשה משהו עבורנו, נצטרך להצליף בו... זו אמירה מקוממת למדי. כל שליט, היכול להפעיל כוח על נתיניו, יתפתה להפעילם בדרכים אלימות, בהתבססו על הקביעה שלו (!) שהם כסילים, וכי אין דרך אחרת `להוציא מהם תוצרת`.

אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה. עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו.

שני פסוקים אלה, שמשמעותם לכאורה סותרת, מוצמדים זה אל זה בפרק שלנו. למה הכוונה? אפשרות אחת להסביר את הסתירה הזאת תתבסס על התובנה, שבמצבים שונים יש להפעיל כללי התנהגות שונים. אם כך, מתי לא מומלץ `לענות לכסיל כאיוולתו`? אולי הכוונה לדברי איוולת שהוא משמיע, דברים מתלהמים או דברים חסרי היגיון. אם דבריו מתלהמים, ברור, שאין זה מן החוכמה לרדת לרמה שלו. אם הם חסרי היגיון, ונדמה לנו שהוא אינו מסוגל להבין היגיון בסיסי, בכל זאת לא רצוי לרדת גם לרמה הזאת, מהסיבה הפשוטה: יבוא הרגע בו תשובתנו לכסיל תישמע או תצוטט באוזני מישהו נבון, והוא ישפוט אותנו על תשובתנו, שאינה רצינית. בשני המקרים יתקבל הרושם, שאנו כסילים כמו זה המתווכח אתנו.

ומתי רצוי מאד `לענות לכסיל כאיוולתו`? לא נוותר על מתן תשובה לדברי הכסיל, ואת תשובתנו נמקד בתוכן דבריו, גם אם אוויליים הם. ננסה להסביר לו, בפשטות, בנימוס ובכבוד, מדוע אנו סבורים שאינו צודק. אין ברירה, אלא למקד את דברינו בתוכן דבריו, גם אם הם אוויליים. אם יבין – טוב. אם ישתכנע – מצוין. ואם לא הצלחנו, לפחות ידע הכסיל שמישהו חכם ניסה לענות לו, שכן וויתור על מענה עלול להביאו למסקנה, שהוא כל כך צודק, שבני הפלוגתא שלו נותרו ללא מענה.

מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שֹׁתֶה, שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל.

אפילו לעשות את הכסיל שליח להביא את דברינו בפני מישהו אחר – זה מעשה לא חכם. אם הוא אינו מבין את תוכן דברינו, הוא עלול לשבש אותם. התנהגותו האווילית מייצגת אותנו גרוע. הנמען לדברים יתרשם, ובצדק, שאנו מזלזלים בו בשולחנו אליו שליח כזה. אין הדבר דומה לשליחת מכתב.

דַּלְיוּ שֹׁקַיִם מִפִּסֵּחַ, וּמָשָׁל בְּפִי כְסִילִים.

שוקיו של הפיסח שונות באורכן, ומשום כך הוא הולך בצליעה. כך גם נראה המשל בפי הכסיל. משל הוא תמצית של דברי חכמה וניסיון חיים, ושימוש לא נכון בו יכול להישמע רע מאד. הנה שתי דוגמאות: הראשונה – שיבוש מילות המשל, כך שהוא נשמע נלעג. השנייה – שימוש במשל עבור מצב שאינו מתאים. זו, למעשה, אזהרה המיועדת לכסילים עצמם: אל תנסו לדבר בשפה גבוהה, להשתמש בביטויים פלצניים, וביחוד בפניני לשון, שאינכם מבינים לעומק. האם כסיל יישמע לאזהרה כזו? לנו, הקהל המשכיל לכאורה, אין צורך לומר את הדבר. אנחנו `נזדעזע` ללא עידוד...

כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה, כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד.

עוד פתגם מקומם, האומר כי כבוד הניתן לכסיל הוא דבר מסוכן. מפתגם זה נודף ריח לא טוב. כבוד, על פי הפתגם, מיועד לשכבה חברתית מסוימת, הרואה עצמה כמשכילה. נכון, ייתכן מצב בו כסיל זוכה בכבוד בחברה בה הוא חי, אבל לכך אחראי מי שהעניק לו כבוד מלכתחילה. הענקת כבוד משרתת, בין השאר, אינטרסים של מעניקי הכבוד, ויבדקו אותם אנשים את עצמם - מדוע העניקו כבוד וכיבודים למי שנחשב בעיניהם כסיל.

רַב מְחוֹלֵל כֹּל, וְשֹׂכֵר כְּסִיל, וְשֹׂכֵר עֹבְרִים.

את הפסוק הזה נפצח רק לאחר שנבין מיהו `רב מחולל כל`. על פי אחד הפירושים ה`רב` הוא מי שמחרחר ריב, ופעולתו `מחוללת`, כלומר מפילה חללים. את מי ששוכר לעבודה כסילים ועבריינים משווים לאותו חסר אחריות, המחולל מריבות סביבו. כבר הוזהרנו לא לשלוח כסיל כשליח, וכעת מציעים לנו לא לשכור כסילים לבצע עבורנו כל עבודה. להעסיק כסילים זו חוסר אחריות.

כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ, כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ.

הכסיל גם אינו לומד מהניסיון. מעשה מטופש, שעשה הכסיל, משאיר אחריו ריח רע, כמו קיאו של הכלב. אין מטופש יותר מלחזור על אותה איוולת, אך זה בדיוק מה שעושה הכסיל.

רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו - תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ.

בעיניו של סופר משלי ישנה עוד דרגה אחת מתחת לדרגת האווילות של הכסיל, והיא מי שחושב עצמו חכם. אדם כזה, אין לו תקווה שילמד אי פעם לתקן את טעויותיו, שכן המציאות לא תלמד אותו דבר. הכסיל – עוד יש לו תקווה, אם יכיר בחוסר ניסיונו, וילמד ממה שקרה לו בעבר.

הפסוק האחרון מתקן קצת את הרושם מתיאורו של הכסיל בפרק הזה. הכסיל הוא תמיד ה`אחר`, ולא אנחנו, שכן אנחנו `חכמים בעינינו`, והייתי שמח לשמוע יותר דברים חכמים אודות התקווה שיש לאנשים לא מנוסים, חסרי ביטחון ומקופחי השכלה – התקווה להתפתח ולהחכים. הפסוק האחרון רומז (אם נרצה) לאפשרות שאחד המחסומים הגדולים בפני צמיחה אישית הוא ההערכה העצמית המוגזמת, וכי לכל אחד יש תקווה, אם רק יכיר בחסרונותיו ויהיה מוכן להשקיע בלמידה ממוריו, מסביבתו ומניסיון חייו.