לבי הוא תרווד של מים מתוקים - משלי כ'ז |דודו פלמה

מאת: כתיבה וציור דודו פלמה ת.פרסום: 25/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר: כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם.

ר` יהודה בר סימון פתח: (משלי כז) אל תתהלל ביום מחר ואת אמרת (בראשית ל) וענתה בי צדקתי ביום מחר, מחר בתך יוצאת ומתענה, הה"ד: ותצא דינה וגו`. 

לפעמים זה ניראה מהסוף להתחלה. כאילו חז"ל ישבו וכתבו את מדרשיהם החכמים והנוקבים, ורק לאחר מכן הם ישבו וכתבו הם כתבו את התנ"ך כדי להתאימו למדרשים. עד כדי כך הפירוש שלהם משכנע ועמוק ומבריק. 

לאחר המעשה הנורא שאירע לדינה שיצאה לראות בבנות הארץ מיהרו רוב הפרשנים להאשים את הקורבן, את דינה. רק שני פרשנים, ריש לקיש ור` יהודה בר סימון, מרהיבים עוז בנפשם לתלות את האשם באביה, ביעקב השקרן. 

לפי ריש לקיש יעקב חוטא בחטא היוהרה כאשר הוא בונה מזבח לאחר ששרה עם המלאך במעבר היבוק, ולאחר ששרד את המפגש עם עשיו. למזבח הוא קורא בשם אל אלוהי ישראל. לפי הפירוש של ריש לקיש יעקב ממנה עצמו לאל התחתון הנמצא תחת אלוהים העליון. 

לפי ר` יהודה בר סימון יעקב מחייב את אלוהים לשלם לו בעתיד על צדיקותו היום. יעקב נענש משום שלא סמך על אלוהים ויצר מנגנון שיחייב את אלוהים לעזור לו להרוויח. מזכיר, באופן די רופף, את מה שעשה יפתח כאשר נדר נדר בספר שופטים י`א "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה`, וַיֹּאמַר: אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה`, וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה". בשני המקרים הבנות משלמות את מחיר ניסיון האבות לחייב את האל. 

אבל בנות הן ציוד מתכלה בתנ"ך. ובניגוד לבנים הנעקדים על המזבח שברגע האחרון נשלח מלאך לעצור את הסכין, במקרה של בנות אף אחד לא עוצר את העונש המתגלגל לאיטו, והן משלמות אותו עד תומו. 
דינה נאנסת ובת יפתח נשחטת על ידי אביה כאשר נדר. 
לפחות לדינה יש שם וגם זה כבר משהו.

****

כשאניטה דיאמנט כתבה את סיפרה "האוהל האדום", על האוהל שלגברים אסור להיכנס אליו, היא בראה בו סיפור שבו דינה שוב איננה דמות סטטיסטית בסיפורם של גברים העושים בה כרצונם, אלא דמות ראשית המספרת את סיפורה בקולה שלה. ודרך סיפורה עולה בכאב גדול ונוקב סיפורן של הנשים כולן. 

פרולוג
--------

זמן כה רב היינו אבודות זו לזו.
לשמי אין כל משמעות בשבילכן. זיכרוני נהפך לאבק.
זו אינה אשמתכן, או אשמתי. השרשרת המחברת אם לבתה נותצה, ומלה על כך גונבה לאוזנם של האנשים. ולהם לא היתה כל דרך לדעת. וכך הפכתי אני להערת שוליים; סיפורי הוא אפיזודה חפוזה בין ההיסטוריה הידועה היטב של אבי יעקב, לבין דברי הימים המהוללים של אחי, יוסף. בפעמים הנדירות שבהן הוזכרתי, היה זה כקורבן. סמוך לתחילת הספר הקדוש שלכן, יש פסוק המרמז על כך שנאנסתי, והמשכו במעשייה עקובה מדם המתארת כיצד ננקם כבודי האבוד.
פליאה היא בעיני שאמהות שבו אי פעם וקראו לבנותיהן דינה. אבל היו שעשו זאת. אפשר ששיערו ששמי רמז יותר על אודותי מאשר אותו כתב סתרים משולל שם בכתובים. אפשר ששמעו זאת במוסיקה של שמי. התנועה הראשונה גבוהה וצלולה, בדומה לקול שאֵם משמיעה בין ערביים עת היא קוראת לילדה; הצליל השני הוא רך, צליל שנועד ללחישת סודות על הכר. די־נה...

ועכשיו אתן באות אלי, נשים שכפות ידיכן ורגליכן רכות כשל מלכה, עם מחבתות בישול רבות ממה שצריך, ואתן כה מוגנות בלידותיכן, כה משוחררות בדיבורכן. אתן באות רעבות לסיפור שאבד. אתן משתוקקות למלים שימלאו את השתיקה הגדולה שבלעה אותי ואת האמהות שלי, ואת הסבתות שלי לפניהן.

הלוואי שהיה בידי לספר יותר על הסבתות שלי. מה נוראה השיכחה. כה הרבה אבד. ולכן אני מניחה, נראה שלזכור הוא מעשה בקדושה.
אני כה אסירת תודה על שבאתן. אצוק לפניכן את כל מה שבתוכי כדי שתוכלו לקום מן השולחן הזה שבעות רצון ומחוזקות. תהא הברכה בעיניכן. תשרה הברכה על ילדיכן. תבורך האדמה שכף רגליכן דורכת עליה. לבי הוא תרווד של מים מתוקים, המלאים עד גדותיהם.
סֶלָה. ("האוהל האדום" אניטה דיאמנט)