לב ומים - משלי כ"ז | עופר בורין

מאת: עופר בורין ת.פרסום: 25/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בפרק מספר פתגמים מוכרים:
א) אַל תִּתְהַלֵּל, בְּיוֹם מָחָר: כִּי לֹא תֵדַע, מַה יֵּלֶד יוֹם.
ב) יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ; נָכְרִי, וְאַל-שְׂפָתֶיךָ.
ו) נֶאֱמָנִים, פִּצְעֵי אוֹהֵב; וְנַעְתָּרוֹת, נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא.
י) ... טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב, מֵאָח רָחוֹק.
כד) כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן; וְאִם נֵזֶר, לְדוֹר דור (וָדוֹר).

אולם, ביניהם מסתתר פתגם שתפס אותי ביופיו, למרות שלמיטב ידיעתי אינו ידוע/מוכר כמו אלה שציינתי למעלה (אני בוודאי שלא הכרתי אותו):
יט) כַּמַּיִם, הַפָּנִים לַפָּנִים-- כֵּן לֵב-הָאָדָם, לָאָדָם.

ומה אומר הפתגם הזה:
המים לפנים הם כמו לב האדם לאדם (נשמע כמו שאלה בפסיכומטרי).
כאשר אדם מסתכל באגם מים שקטים וצלולים, פניו משתקפות אליו. הוא יכול לראות את פניו ואם הוא מגלה איזה לכלוך, הוא יכול להשתמש באותם מי אגם שקטים וצלולים כדי לנקות את הלכלוך.
בדומה לכך, אם אדם ייטיב להסתכל אל לבו, הלב שלו ישקף לו את מהותו, את נשמתו.
ואם ליבו נקי וצלול, הוא יוכל גם להשתמש במה שישקף לו ליבו כדי לתקן את עצמו.

כך מי אגם שקטים וצלולים יכולים לשקף לאדם את פניו, ולעזור לו לנקות אותם.
כך לב האדם יכול לשקף לאדם את עצמו, ולעזור לו להשתפר.

צריך רק להסתכל. באמת להסתכל.