מודה ועוזב ירוחם וגם שעיר לעזאזל - משלי

מאת: עופר בורין ת.פרסום: 26/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מודה ועוזב ירוחם וגם שעיר לעזאזל
-----------------
משלי, פרק כח, 755 מתוך 929
ו` בחשון תשע"ח, 26/10/2017
(עופר בורין)
-------------
החלק השני של הפסוק הבא מפרק כח` במשלי שגור בפינו עד היום. 
יג) מְכַסֶּה פְשָׁעָיו, לֹא יַצְלִיחַ; וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם

הפסוק קובע שהסתרה של פשעים לא תצליח ולעומת זאת, מי שמודה בפשעיו ועוזב את דרך הפשע, יש לסלוח לו.
יש כאן מחשבה מתקדמת האומרת שענישה על פשע (נניח בית סוהר) צריכה להיות מן הטעם שלהחזיר את הפושע למוטב ולא מתוך יצר הנקמה של החברה בפושע.
אולם, אם הפושע מודה בפשעו ואף עוזב את דרך הפשע, אזי אפשר לסלוח לו ללא ענישה.

בהחלט מנגנון מתקדם של טיפול בפשעים ובפושעים.

נזכרתי בספר ויקרא, פרק טז`, בו מקבלים משה ואהרון הסבר מפורט על אופן הטיפול בכפרה על חטאי העם, ביום כיפור.
גם בפסוק בפרקנו וגם בתהליך הכפרה המתואר בספר ויקרא, לגבי יום כיפור, יש חשיבות גדולה לכוונה האמתית שבהודאה והעזיבה של החטא והפשע.
הכפרה על חטאי העם מתבצעת ע"י שני שעירי עזים, שאחד מהם מועלה קורבן לאלוהים והשני נשלח לעזאזל:
ז) וְלָקַח אֶת-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהֹוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִםגֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהֹוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל

אהרון מטיל גורל – שעיר עזים אחד לאלוהים ושעיר שני לעזאזל.
השעיר שעלה בגורלו ל"אלוהים" נשחט במקום ככפרה על חטאי העם:
ט) והִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָֹה וְעָשָֹהוּ חַטָּאת:

ואילו השעיר השני, זה שעל בגורלו ל"עזאזל", אינו נשחט. הכוהן, באופן סימבולי מעמיס עליו את כל חטאי העם ושולח אותו לעזאזל:
כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת-שְׁתֵּי יָדָיו עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד-אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:
כב) וְנָשָֹא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹתָם אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת-הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר

כלומר, השעיר החי, זה שגורלו היה ל"עזאזל" נשלח עם כל החטאים והפשעים למדבר, לארץ גזרה, היא "עזאזל".
מדוע שני עזים? מדוע אחד נשחט לאלוהים והשני משולח חי למדבר, לעזאזל?
(בלשון ימינו אפשר לשאול: מדוע לעזאזל שני עזים?) 
אני חושב שההסבר הוא כדלקמן:
אדם בא לבקש סליחה וכפרה על החטאים שלו. אלוהים, מוכן לקבל את הסליחה, אבל החטאים לא נעלמים מהעולם. אלוהים סולח על חטאי העבר (זה הסמל של השעיר הראשון, שנשחט) אבל החטאים נשארים בעולם, נודדים עם השעיר השני, זה שנשאר חי, וכאשר יבוא האדם בפעם הבאה לבקש סליחה, אלוהים ישקול באם לקבל את הסליחה, לא רק למול החטאים החדשים מהשנה האחרונה, אלא גם מול כל אלה שנאספו בשנים קודמות בשעירי העזאזל. 
האדם צריך לדעת, שהסליחה איננה מהלך אוטומטי. אם אתה חוזר על אותם חטאים שוב ושוב, לא רק שאלוהים לא יסלח, אלא גם תהייה לכך עדות חיה בדמות שעירי העזאזל המסתובבים חיים כעדות לחטאי העבר.
מעניין שבכל מיני פרשנויות שקראתי, דווקא כתוב שהשעיר לעזאזל נלקח למדבר ושם הורגים אותו כדי לפזר את החטאים ולשכוח אותם. אני חושב שהפירוש הזה מעניין אך אין לו עדות בפרק הזה. כאן השעיר של ה"עזאזל" נשאר חי כעדות לחטאי העבר.
אפשר לסכם ולומר: אלוהים יכול לסלוח אבל הוא לא שוכח

מודה ועוזב פעם ראשונה - ירוחם, מודה ועוזב פעם שנייה - ירוחם, מודה ועוזב פעם שלישית - לא ירוחם.