גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים - משלי כ"ח | אורי היטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה 123RF ת.פרסום: 26/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

כאשר בנימין נתניהו כיהן כשר האוצר בממשלת שרון, הוא מינה את מאיר שטרית, מקורבו בצמרת הליכוד, לתפקיד שר במשרד האוצר.

לשם מה יש צורך בשני שרים במשרד האוצר? אין צורך. המינוי לא היה קשור לשיקול ענייני כלשהו, אלא למשחקים פנים מפלגתיים.

ומי מימן את השר המיותר? הציבור, כמובן.

וכל זאת בתקופה של מדיניות אנטי חברתית קשה ביותר, של צמצום דרמטי בתקציבים הציבוריים ופגיעה קשה במדינת הרווחה.

באותם הימים התראיין השר שטרית לאחד העיתונים והגן בלהט על המדיניות האנטי חברתית של המשרד. והוא אף הוסיף ואמר שאף אחד לא יספר לו מה זה עוני, וכפי שהוא צמח מכלום ובזכות החריצות וההתמדה הגיע לאן שהגיע, כך כל אחד יכול וכן הלאה וכן הלאה.

גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים - מָטָר סֹחֵף וְאֵין לָחֶם.

מהו גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים? רש שהתגבר, כלומר נחלץ מעוניו, הגיע למעמד גבוה, ובמקום שינצל את המעמד אליו הגיע כדי לסייע לשכבות מהן בא ושאת מצוקתן הוא מכיר, דווקא הוא עושק דלים. כמו ילד מוכה שהפך לאב מכה.

שלמה משווה אותו אדם לגשם זלעפות הסוחף עמו את האדמה והורס אותה. על האדמה החרבה הזאת לא יצמח לחם.

אין הכוונה, חלילה, לצאת נגד עניים שיעלו לגדולה או לשלטון, פן יהיו "עבד כי ימלוך". הכוונה היא להתריע נגד אותם בני עניים מסוימים, שזו דרכם.

ואם אותם אנשים ממיטים יובש וצחיחות, מעמיד מולם החכם מכל אדם דמות מופת: עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם. האדם החרוץ, עובד האדמה, האדם שמפרנס את עצמו ביושר ובכבוד.

אני זוכר את הפסוק הזה תלוי על פלקט בכיתה שבה למדתי בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי. זה היה עוד טרם עידן משטרת ההדתה, כאשר ציטוט מן התנ"ך לא איים על איש. ודרך הפסוק הזה, ספגנו ערכים של עבודה וחריצות, של אהבת מולדת.

ודמות שלילית נוספת: נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן. האדם החרד כל הזמן על הונו, על רכושו, הוא אִישׁ רַע עָיִן – קמצן, אגואיסט, אינו מסוגל לשתף את הזולת במקצת משלו. ומה יהיה בסופו – מרוב חרדתו ומחוסר שיתוף הפעולה שלו עם הזולת, הוא מאבד את שיקול הדעת הראוי, ולא יהיה חשוף למידע העובד מפה לאוזן, וסופו שהוא ימיט על עצמו מחסור: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ. ומכאן, שהעדר אחריות חברתית, גורמת בסופו של דבר לאובדן אחריותו של האדם על עצמו.