באין חזון נסתפק בפתגמים - משלי כ"ט | מני גל

מאת: מני גל התמונה 123RFCopyright: <a href='https://www.123rf.com/profile_lightwise'>lightwise / 123RF Stock Photo</a> ת.פרסום: 29/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

החכם של ספר משלי הוא אדם הדבק במצוות האלוהים, מהן הוא שואב את חוכמתו; והיפוכו – הכסיל. ערך החוכמה עבורנו, אנשים חילוניים בתחילתו של האלף השלישי, הוא אחר, ואינו מתבסס על אמונה דתית, כי אם על אינטליגנציה טבעית, ניסיון חיים, השכלה רחבה וחיבור עמוק אל מורשת המדע והחשיבה האנושית לדורותיה. האם פסוקי משלי, המדברים על החכם והכסיל, יכולים להיות רלוונטיים גם עבורנו? כן, אך בתנאי שלא נחייב עצמנו להיצמד למה שהתכוון לו סופר משלי מלפני הרבה יותר מאלפיים שנה. נבחר כמה פסוקים מעניינים:

אִישׁ תּוֹכָחוֹת מַקְשֶׁה עֹרֶף, פֶּתַע יִשָּׁבֵר, וְאֵין מַרְפֵּא.

`איש תוכחות` הוא אדם הראוי בעינינו לתוכחה על מעשיו המרושעים או המטופשים. אם הוא מקשה עורף, הוא אינו פתוח לקבלת תוכחות כאלה, והן עוברות לו, כמו שאומרים בימינו, `ליד האוזניים`. אפשר לראות בפסוק זה המלצה לכל אדם להקשיב גם לדברי תוכחה, שלמשמע אוזן הם אינם מקובלים עלינו לחלוטין, או מעוררים בנו התנגדות קשה. יש סכנה בנעילת האוזניים משמיעת ביקורת. הסכנה היא התקשחות, שבעקבותיה אובדים הסיכויים ללמוד מהניסיון ולתקן את דרכינו לטובתנו. כאשר המציאות תטיח בפנינו את תוצאות שגיאותינו – זה יהיה הרבה יותר מכאיב, ויש חשש שנישבר, ולא יהיה לנו מרפא.

אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה, וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף.

`אנשי לצון` או `לצים`, נהנים להתגרות בסביבתם, ללעוג על הסובבים אותם, ולהתריס בהתנהגות השוברת את המוסכמות החברתיות של סביבתם. בזאת הם מפיחים אש בקריה, כלומר מעוררים מדנים ומריבות. זה הכיף שלהם. חכמים, לעומתם, יודעים, בהתנהגות שקולה ומוסרית, למתן מתיחויות, להרגיע את הרוחות הסוערות סביבם, ובזאת הם מאפשרים לוויכוחים להתלבן בנחת ובהיגיון. הנה לפנינו דוגמה למאפיין חברתי של החוכמה. לצערנו מתרבים הלצים בחברתנו, והם מפיחים אש גם בתקשורת וגם במוסדות השלטון. אל יהא חלקנו עימם.

כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל, וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה.

הכסיל מתאפיין, בין השאר, באימפולסיביות ובהשקעת אנרגיה מיותרת במריבות ובוויכוחים מתלהטים. כשאדם מוציא את כל רוחו – הוא עתיד למצוא עצמו רגע לאחר מכן ללא רוח, חלש ופגיע. החכם יודע להשיב לאחור את הכעס הרוצה להתפרץ ממנו, והוא משביח, משקיט, את הכעס הזה. והנה לנו עוד תכונה חשובה של החכם – היכולת לשלוט בכעסים.

ומעיסוק בתכונותיו של החכם – לשדה רחב יותר, השדה הלאומי:

בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם.

אצל סופר משלי – החזון הוא דבר הנביא, או דבר האל מפי הנביא. כאשר הנביאים אינם בשטח, העם עלול להתפרע, או מישהו אחר יפרע בו, בעם. וזה הפסוק השלם:

בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם, וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ.

עַם ללא נביאים נמצא בסכנת התפרעות או פרעות. אין מי שיזהיר אותו ממעשים חטאים. בהעדר נביאים אנו נותרים עם דבר התורה, ואם נשמור על מצוות התורה – אשרינו. זו, אולי, משמעותו המקורית של הפסוק, אך אנו יודעים כי בתקופה מודרנית נעשה מחדש שימוש בפסוק זה, שימוש שהקנה לו משמעות אחרת.

החזון של ימינו אינו דבר הנביא, כי אם מערכת ערכים ואמונות המנחה את חיינו כעם. אנו מצפים ממנהיגינו ומאלה המתיימרים להחליפם להציג בפנינו חזון מדיני, שהוא אוסף רעיונות בדבר הדרך בה עלינו ללכת בעתיד כעם. החזון אמור לענות על שאלות כמו: מדוע אנו פה, בארץ ישראל? האם אנו קרובים להגשים את חלומם של ראשוני הציונות? האם חלומם אינו חלומנו, ואם נכון הדבר – האם יש לנו חלום חדש, שנרצה להגשים כעם?

חזון הוא הרבה יותר ממצע מפלגתי. הוא אולי פחות מפורט במעשים ובנהלים, אבל הוא מציב לפנינו כעם מטרה גדולה, אליה אנו אמורים לשאוף לקראת העתיד. באין חזון כזה – אנו ניפרע, ניפרם, נתפורר, ונראה לי שסכנה זו מרחפת עלינו בימים אלה, כשההנהגה שלנו, כמו גם האופוזיציה שלה, אינן מציגות בפנינו חזון .