אבא למה רצחת את רבין - משלי ל' | דודו פלמה

מאת: כתיבה וציור דודו פלמה ת.פרסום: 30/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד,
מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה- 
מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ:
מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע.

"אבא למה רצחת את רבין?" שאל יצחק בקול קטן של ילד.
יגאל עמיר התבונן בלריסה ושאל בדאגה "תגידי, שמת לב שבזמן האחרון הילד שואל הרבה שאלות על רבין?".
לריסה התבוננה בו בשקט, חייכה אליו באהבה גדולה וענתה "תשמע ככה זה עם ילדים. הוא שומע הרבה בגן על הרצח, בעיקר אולי מהגננות וההורים... והילדים בגן המציאו משחק חדש ל`יום רבין`... יצחק ספר לאבא על המשחק החדש". 

יצחק, ילד רציני מכפי גילו ומהורהר, נשא את עיניו מהפאזל שהרכיב ואמר: "אנחנו משחקים ב`לרצוח את ראש הממשלה`. אבל אבא למה תמיד אני מקבל את התפקיד של ראש הממשלה. זה לא הוגן, נמאס לי להיות כל הזמן ראש הממשלה. אני רוצה להיות פעם אחת גם הרוצח. וחוץ מזה נמאס לי שאלחנן יורה בי כל הזמן. אני אוהב אותו. אני לא רוצה שהוא יירה בי". יצחק הרים את ידו והדגים איך אלחנן מהגן יורה בו כשהוא משמיע בקול "פוף, פוף, פוף..." ואז עצר הרהר רגע ושאל "אבא איך קראו ל`כיכר רבין` לפני שירית בו? נסענו לטיול וכשעברנו שם, רינה הגננת הצביעה לעבר הכיכר ואמרה במיקרופון ש`הנה המקום הזה שאחרי שרצחו בו את ראש הממשלה רבין שינו לו את השם` ".

יגאל שטף את ידיו ביסודיות בכיור שבמטבח, התיישב אל השולחן ובירך בניע שפתיים חרישי על המזון, אחר בצע את הלחם, הסתכל ביצחק עמיר הקטן ואמר כמעט בלחש: "קראו למקום `כיכר מלכי ישראל` ". "ולמה קראו לה ככה"? שאל יצחק הקטן בסקרנות של ילדים. 
לריסה שעמדה במטבח, ניגבה את ידיה בסינור ואמרה ליגאל כשחיוך מתגנב לקולה: "יגאלי, תיראה איזה ילד חכם" וליצחק הקטן אמרה "קראו לה ככה על שם המלכים שהיו פה פעם".
"אימא מה זה מלך" שאל יצחק והוסיף בצחוק מתגלגל "בשבת כשנכנסנו לבית הכנסת שרו כולם `הנה הוא בא מלך ישראל, הנה בא גואלם של ישראל`. למי הם התכוונו"? 
"הם התכוונו לאבא חמוד שלי. בגלל זה קוראים לו יגאל מלשון גאולה"... פתאום נשמע צלצול בפעמון הדלת. לריסה הלכה אל הדלת וכשפתחה אותה קראה בשמחה "אוי תיראו מי הגיעה בדיוק כשדיברנו על גאולה. יצחק בוא לפה מהר להגיד שלום לסבתא גאולה". 

יצחק הקטן רץ בשמחה (ממש כמו כל ילד קטן בעולם שרץ לסבתא שלו) לעבר אישה נמרצת בגיל העמידה, שנכנסה לדירה והיא אוחזת הרבה שקיות מרשרשות בשתי ידיה. היא הניחה בזהירות את השקיות על השולחן במטבח, הרימה את הילד וחיבקה אותו כשהיא טומנת את פניה בצווארו ונושמת אותו אל תוכה. "אוי יצחק שלי איזה ריח טוב יש לך" היא נשאה את ראשה בתנועה חדה והתמוגגה בהתרגשות "איזה ילד נהדר יש לכם לריסה. הורס אותי שיש לו את העיניים של אבא". "כן” אמרה לריסה וחייכה "שמת לב שיש לו גם את החיוך של אבא?". לריסה נזכרה לפתע במשהו ופנתה ליגאל שסיים באותו רגע להתפלל והצטרף אליהן בשקט מהחדר השני.
"יגאל דיברת כבר עם החבר`ה מהאיחוד הלאומי? הם התקשרו קודם. מה הם רצו?". 
"הם מציעים לי ללכת לפוליטיקה. וגם איתמר דוחק בי להצטרף אליהם לרשימה". 

לריסה חייכה חיוך ענוג וקראה לעבר יצחק "בוא הנה ילד מתוק שלי". יצחק בא אליה בריצה וטמן את ראשו המתולתל בחיקה כשהוא מריח בהשתוקקות את ריחות המטבח העולים ממנה. "שמעת שאבא הולך לפוליטיקה". "אימא מה זה הולך לפוליטיקה?" שאל יצחק הקטן בקול דקיק. לריסה הביטה מבעד לחלון כצופה בניבכי הזמן ואמרה בערגה גדולה " `הולך לפוליטיקה` זה אומר שאולי אבא יהיה יום אחד ראש ממשלה". 

יצחק התבונן אל יגאל אביו במבט מבוגר, כאילו נגמר בו לפתע הילד, ושאל פתאום בקול צלול וחד כיריית אקדח "אימא, כשאני אהיה גדול ואבא יהיה ראש ממשלה, גם אני אוכל לירות באבא, ממש כמו שאבא ירה ברבין?" 

בשקט שהשתרר אפשר היה לשמוע את נשימותיה המבוהלות של לריסה. גאולה חנקה צעקה בכף ידה ואמרה בקול חנוק: "יצחק מה קרה לך, תגיד לי, ילד מתוק שלי, אתה השתגעת, מאיפה לעזאזל בא לך הרעיון הזה לירות באבא?". 

יגאל עמיר עמד בצד, לא אמר דבר והביט מהורהר אל העוברים ושבים שברחוב.