חוחים בין שושנים - משלי ל' | מיכאל פדידה

מאת: מיכאל פדידה ת.פרסום: 30/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

ניתן לחלק את המסרים במשלי לשני סוגים: הראשון נועד לחנך את האנשים לבחור בדרך הטובה, תוך הבטחה שהם יתוגמלו אם יבחרו בה. דוגמא: "כבד את ה` מהונך ומראשית כל תבואתך וימלאו אסמיך שובע ותירוש יקביך יפרוצו" – ג`, 9 – 10; באותה קבוצה יש למנות את הפסוקים שמזהירים שהליכה בדרך רעה תוביל לתוצאות שליליות. דוגמא: "לשמרך מאשה זרה...דרכי שאול ביתה" – ז`.

השני הוא תיאור מצב. דוגמאות: "מגורת רשע היא תבואנו...כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם " – י`, 24 – 25; "אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך" – י"ג, 9.

ברוב ספר משלי יש התאמה בין שני הסוגים. הסוג השני נועד לחזק את המסר בסוג הראשון. הסוג הראשון מורה לך לבחור בדרך הטובה ולזנוח את הדרך הרעה ובכך ייטב לך. ואילו הסוג השני מראה שאכן המציאות מתקפת את התיאוריה: אכן הצדיק מתוגמל בטובות והרשע נידון לאבדון.

אולם לא תמיד המציאות היא עולם שכולו טוב ויש לכך ביטוי בספר. הנה דוגמא מתחום המשפט: לפי התיאוריה מערכת המשפט צריכה להיות צודקת, אבל בפועל מתברר שיש בה עוולות: "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה` גם שניהם " – י"ז, 15. "שוחד מחיק רשע יקח להטות אורחות משפט: - י"ז, 24.

דוגמא נוספת: לעשיר יש הרבה חברים, כי עושרו מושך אליו אנשים ואילו לעני יש מעט חברים, כי אין לו אפשרות לסייע באופן חומרי לחבריו ולכן אנשים מעטים מתחברים אליו.  תופעה זו אינה עולה בקנה אחד עם העולם האידיאלי שספר משלי מנסה לתאר. חברים רבים הם סוג של גמול. אולם הגמול שאדם זוכה לו צריך להיות פונקציה של התנהגותו המוסרית ולא של עושרו ("טוב רש נולך בתומו מעקש דרכים והוא עשיר" – כ"ח, 6).

פרק ל` במשלי מציג מציאות שעומדת בסתירה לזו המועלית על נס בספר משלי: "דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך. דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ. דור מה רמו עיניו ...דור חרבות שיניו...לאכול עניים מארץ": 11 –  14.

לשון  אחר, המציאות אינה תואמת את הצפוי על פי התיאוריה של ספר משלי ובכל זאת הוא דבק בתיאוריה שלו מבלי להיות מודע לסתירה. ספר קוהלת מערער על תפיסת העולם של ספר משלי וטוען שאין קשר בין התנהגות לבין גמול: "יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים" – ז`, 14. "הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח, כטוב כחוטא, הנשבע כאשר שבועה ירא" – ט`, 2.  גם ספר תהלים אינו עולה בקנה אחד עם תמונת העולם כפי שהיא מצויירת בספר משלי: הצדיק עומד בודד מול להקות של רשעים שגורלם שפר עליהם, רודפים אותו ומבקשים את חייו.

הערה

הרשימה הנ"ל עמדה על סתירות בספר משלי, שלא היו מודעות למחבר או לעורך הספר. המקום היחיד שבו הוא מודע לסתירה הם שני הפסוקים המפורסמים: "אל תען כסיל כאולתו פן תשווה לו גם אתה. ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו" (כו`, 4 – 5).

במסכת שבת דף ל`, עמוד ב` נאמר שבגלל סתירה זו חשבו תחילה לגנוז את ספר משלי. התלמוד מראה שאין כאן סתירה: יש לענות לכסיל בענייני תורה, אך אין לענות לו בעניינים אחרים. רוב הפרשנים הלכו בעקבות התלמוד  והראו שאין סתירה בין שני הפסוקים. אבן עזרא, למשל, הסביר שאין לענות בקללות לאיש שמקלל אותך, אלא יש להעמיד את הכסיל על כסילותו  בנימוקים ראויים, כדי שלא יחשוב את עצמו לחכם.

לדעתי, ניתן לראות בשני הפסוקים דילמה: יש נימוק בעד ויש נימוק נגד. יש מצבים בעייתיים שיש בהם פנים לכאן ולכאן.

תמוה הדבר שהתלמוד עצמו, שנשמת אפו היא המחלוקת, אינו מוכן לקבל שיש סתירה בכתבי הקודש. יתר על כן, לפעמים יש מחלוקת בין חכמים על פירושו של פסוק מסויים ובכל זאת הם רואים בה מחלוקת לגיטימית ("אלו ואלו דברי אלהים חיים").