אֵשֶׁת חַיִל - משלי ל"א | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, התמונה : http://www.historicalmoments2.com/%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%A0%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-1945-1907 ת.פרסום: 31/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

קבוצה קטנה של אנשים, שהתרכזו במאה ה-16 בצפת סביב מנהיג כריזמטי, האר"י מצפת, הצליחה ליצור יצירה רוחנית יהודית רבת השפעה עד ימינו – מהקבלה הלוריאנית, דרך תפילת קבלת שבת והפיוט "לכה דודי" שנכנסו לסידור התפילה, ואם נוסיף לכך גם את רבי יוסף קארו שקדם להם בכמה עשרות שנים וכתב בצפת את השולחן ערוך, מדובר בהשפעה שלא היה כדוגמתה בתולדות עמנו אחרי תקופת חז"ל. והחבורה הזו הכניסה גם מנהג נאה לסעודת ליל שבת המשפחתית. יושבת המשפחה סביב שולחן השבת, לאחר השיבה מבית הכנסת, שרה זמירות שבת, מקדשת על היין והחלה, ואז הבעל והילדים שרים לרעיה ולאם, את הפיוט המסיים את ספר משלי – "אֵשֶׁת חַיִל". שירה המהלל את האישה.

אֵשֶׁת חַיִל, מִי יִמְצָא; וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ.
בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ; וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר.
גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע, כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ.
דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים; וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ.
הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר; מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ.
וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ.
זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ; מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם.
חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ; וַתְּאַמֵּץ זְרוֹעֹתֶיהָ.
טָעֲמָה, כִּי טוֹב סַחְרָהּ; לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ.
יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר; וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ.
כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי; וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן.
לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג: כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים.
מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ; שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ.
נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ; בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ.
סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר; וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי.
עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ; וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.
פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה; וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ.
צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ; וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל.
קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ; בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ.
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל; וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה.
שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי: אִשָּׁה יִרְאַת ה`, הִיא תִתְהַלָּל.
תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.

השיר הוא אקרוסטיכון – 22 פסוקים, כשכל פסוק נפתח באות על פי סדר הא"ב, מאֵשֶׁת ועד תְּנוּ; 22 פסוקים שכל כולם שיר הלל לאשת החיל.

רווחת היום קריאה פמיניסטית היוצאת נגד השיר. קריאת השיר כפשוטו יכולה להסביר מאין באה הגישה הזאת. האישה מנותבת לאחריות על הבית ועבודות הבית, בעוד בעלה – כשלעצמה מילה בעייתית, המבטאת מערכת יחסית בלתי שוויונית בעליל, הוא שר החוץ, הוא האיש המכובד, נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ; בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ. האישה נבחנת, בין השאר, על נאמנותה לבעלה, בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ. וכן הלאה וכן הלאה.

איני אוהב את הקריאה הזו. זו קריאה אנכרוניסטית. אין טעם לשפוט שיר שנכתב לפני למעלה מ-2,500 שנים על פי נורמות המאה ה-21. זה פשוט אבסורד. זה לא רציני.

ניתן וראוי להעניק לשיר פרשנות הפוכה – שיר על עוצמת האישה, שנכתב בעידן פטריאכלי, שבו האישה הייתה כמעט רכוש.

חַיִל – פירושו כוח, עוצמה. זהו שיר המדבר על אישה עוצמתית, אישה חזקה. אישה רבת פעלים, רבת כישורים, מנהלת מוכשרת, המוכיחה עצמה בעשיה, במסחר, בחקלאות, בעשיה התנדבותית למען החלשים בחברה, בחינוך ילדיה ובניהול משק הבית. אישה המשכילה לקיים קריירה והתנדבות לצד ניהול חיי משפחה מופתיים. ובניגוד לגישה השופטת את האישה על פי המראה החיצוני, אומר הפיוט ששֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, והוא בוחן את האישה על פי תכונותיה, על פי ערכה - אִשָּׁה יִרְאַת ה`, הִיא תִתְהַלָּל. על פי מעשיה - וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.

****

האמנם שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי? הרי המראה החיצוני הוא לבטח גורם למשיכה בין המינים, ולמה להתכחש לכך?

אילן גולדהירש אינו מקבל את המסר. בשירו "לֹא הֶבֶל הַיֹּפִי", שאותו שר משה הלל בפסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח "למנצח שיר מזמור" בשנת תשלב, וזכה במקום השני, הוא מביע התנגדות לטענה הזאת. אמנם הוא מתווכח עם משלי, אבל למען המשקל והחרוז, הוא מגדיר את כותב הפיוט, שלמה – "אדון קהלת", על שם ספר אחר המיוחס לו. והוא, "הקטון בעבדיכם" חולק על שלמה המלך וטוען: לֹא הֶבֶל הַיֹּפִי, לא שֶׁקֶר הַחֵן.

אמר אדון קוהלת, שהוא שלמה המלך 
היופי הוא איוולת, ושקר הוא החן, 
אבל אני, זה הקטון בעבדיכם 
ביום הזה אומר לכם, אומר לכם: 
לֹא הֶבֶל הַיֹּפִי, לא שֶׁקֶר הַחֵן.

נכון חשוב האופי, אך מה מצא הוא דופי 
בכל עניין היופי? מדוע יתאונן? 
אבל אני, זה הקטון בעבדיכם 
ביום הזה אומר לכם, אומר לכם: 
לֹא הֶבֶל הַיֹּפִי, לא שֶׁקֶר הַחֵן.

יחזור בו גם המלך, אם הוא יראה זה פלא 
את שתי עינייך אלה, אהובתי רחל. 
לכן אני, זה הקטון בעבדיכם 
ביום הזה אומר לכם, אומר לכם:
לֹא הֶבֶל הַיֹּפִי, לא שֶׁקֶר הַחֵן.

****

חיים צינוביץ`, בדמות "השרוף", כתב ושר כיצד נפל בשקר היופי ובהבל החן.

שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי
איך אני הולך אחריה 
ומתבונן בשקר היופי 
איך אני חולם עליה

בוקר וליל בעקבותיה 
איך אני כרוך אחריה 
ומתפעל משקר היופי 
איך אני חולה עליה

איך לשקר הזה, איך לשקר הזה יש רגליים 
ואיך לשקר הזה, איך לשקר הזה יש ידיים 
ואיך לשקר הזה, איך לשקר הזה יש עיניים 
ואיך לשקר הזה, איך לשקר הזה יש שפתיים

שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי
שבע יום כבר לא עובד 
גם אין חברים, לא מתגלח, 
לא אוכל ורק שותה קפה לפעמים

מחכה לה שתבוא 
מעבר לפינה ותתגלה 
ואז אני ארוץ אליה 
ואשיר לה בפה מלא

איך לשקר הזה...

****

ב-1964 עלה בתיאטרון החמאם, שהקימו דן בן אמוץ וחיים חפר, המחזמר הפרודי "שייקספיר איננו". את השירים למחזמר כתבו חיים חפר, עמוס קינן ונעמי שמר. בשירה "הליצן", מתוך המחזמר, כתבה נעמי:
כְּשֶׁאֲנִי מִסְתּוֹבֵב בָּעִיר 
מִתְחַשֵׁק לִי לָמוּת צָעִיר 
אָמְנָם שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי
וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לִשְׁבֹּר אֶת לִבְּכֶם 
אֲבָל עוֹד לֹא רָאִיתִי דָּבָר מִסְכֵּן 
יוֹתֵר מִלֵּיצָן זָקֵן.

****

ספרו של נתן אלתרמן "שירי עיר היונה" – האפוס הגדול של תקומת ישראל ומלחמת השחרור, אינו ספר של גיבורים אינדיבידואלים. הגיבור של הספר הזה הוא עם ישראל. הגיבור של הספר הוא דור תש"ח. גיבורי הספר הם המעפילים.

ובספר יש גם גיבורה אחת – ברכה פולד, לוחמת הפלמ"ח שנפלה בהתקלות עם המשטרה הבריטית ב"ליל וינגייט", ליל ההורדה של ספינת המעפילים "אורד וינגייט". אלתרמן ראה בה סמל של גבורת נשים ושותפותן במלחמה על תקומת ישראל. אֵשֶׁת חַיִל תרתי משמע.

ובעוד במשלי, מי שנוֹדָע בַּשְּׁעָרִים הוא בַּעְלָהּ, בשירי עיר היונה מוצבות בנות בשערים.

בְּעִיר הַשֵּׁבֶט הַשּׁוֹקֵט מִדַּעַת
וְהַמַּצִיב בְּנוֹתָיו בַּשְׁעָרִים.

העיר היא תל אביב. השבט הוא שבט הצופים, שבו התחנכה ברכה פולד.

כתב מורי ורבי יריב בן אהרון במסכת על "שירי עיר היונה":
בפסוקי משלי הנקראים בערב שבת, הבעל הוא "הנוֹדָע בַּשְּׁעָרִים". אלתרמן מציב שם את האישה: "מִי יִמְצָא" "אֵשֶׁת חַיִל" כברכה המוצבת בשערי העיר. "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל" ב"הגנה" ובפלמ"ח – "וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה".
"שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי", לוחמת הפלמ"ח – "הִיא תִתְהַלָּל", "וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ".