שקר החן  והבל היופי? - משלי ל"א | עופר בורין

מאת: עופר בורין התמונה PHOTOSEARCH, עיבוד תמונה יונה ארזי ת.פרסום: 31/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מצידו האחד של האולם התייצבה סוללת עורכי דין מהשורה הראשונה.
אלה עורכי הדין שמודדים את זמנם ברבעי שעה.
כל רבע שעה – 1000 דולר.
כולם היו לבושים במיטב הבגדים, תיקיהם מלאים בניירות מסודרים עם כל הטענות מאורגנות וממוספרות.
בשורה השנייה ישבו העוזרים. מחשבי ה"מק" המשוללים שלהם מכוונים לכל דרישה לאיזה תקדים שיוכל לסייע ל"מרשם".
ו"מרשם", איש בעל אמצעים בלתי מוגבלים, נכנס לאולם בידיעה ברורה שמכאן הוא יצא ללא רבב משפטי, אם כי עם קצת פחות מזומנים בחשבון הבנק.
בכל זאת, 1000 דולר לכל רבע שעה.

ומצידו השני של האולם, נכנס אדם.
לבושו רגיל, מבטו תמים.
ניכר שזו הפעם הראשונה שכף רגלו דורכת באולם בית המשפט.

הוא הסתכל אל דוכן השופט התיישב על קצה הכסא וחיכה לבאות.

"מרשם" התיישב בנינוחות, הניח רגל על רגל וחיכה לשופט שהוא מפזר חיוכים לכל עבר.
והאדם – מחכה.

ואז נכנס השופט בגלימתו המרשימה.

פנה השופט ל"מרשם".
על כל שאלה ששאל, הוצף השופט בשטף תשובות מתוחכמות ומשוכללות מידי עורכי הדין המשוכללים של "מרשם".
ואז פנה השופט לאדם.
מה יש לך לומר? שאל השופט.
ןהאדם - שותק. הפך לאילם. מורא האולם נפל עליו.

ירד השופט ממרום כסאו, התקרב לאדם, הושיט לו כוס מים, התיישב לידו ואמר לו: דבר אדם. מקשיב אני.
והאדם פתח פיו ואמר את אשר אמר לשופט:
ח) פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם; אֶל דִּין, כָּל בְּנֵי חֲלוֹף.
-----

הוא ישב בחדרו, מסכם את פסק הדין. 
מוסיף את המילים האחרונות.
בליבו חשב - זה הולך להיות קשה.
הדברים שעליו לומר לא ייטיבו עם הנאשם.
והנאשם איש עני, חסר אמצעים, שעשה פשע שעליו לשלם עליו.
ואני, אני השופט, שצריך לתת את פסק הדין הקשה לאיש העני.
הוא קם, הסתובב בחדר הלוך ושוב, חוכך בדעתו כיצד יוכל להקל, לעקוף, למצוא דרך להיחלץ מפסק הדין שזה עתה סיים לרשום אותו.
פקיד בית המשפט דפק בדלת והאיץ בו לחזור לאולם.
אין ברירה אמר השופט לעצמו.
אסף את ניירותיו, נכנס לאולם המשפט, התיישב על כסאו, הביט בנאשם ופתח את פיו:
ט) פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק; וְדִין, עָנִי וְאֶבְיוֹן.
-----

ולעניין אחר לגמרי.
הפרק הזה הוא האחרון בספר משלי.
ובפסוקים האחרונים משבח הכותב את האישה.
י) אֵשֶׁת חַיִל, מִי יִמְצָא; וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ.
יא) בָּטַח בָּהּ, לֵב בַּעְלָהּ; וְשָׁלָל, לֹא יֶחְסָר.

ואז מפרט הכותב אינספור תכונות טובות של אשת החיל הפועלת, העובדת, המיצרת, האוהבת את אישה ועוד ועוד.

ואז הסיום:

ל) שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי: אִשָּׁה יִרְאַת יְהוָה, הִיא תִתְהַלָּל.
לא) תְּנוּ לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.

שקר החן והבל היופי – ספרו את זה לאלוהי הרייטינג, לילדות החולמות להיות "מפורסתמות", לחברות התכשיטים, לחברות הקוסמטיקה.
חחחחחח