יסורי למואל - משלי ל"א |מני גל

מאת: מני גל . התמונה שותי האבסינת , אדגר דגה 1876 ת.פרסום: 31/10/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

את `אשת חיל` אני משאיר הפעם לפרשנים אחרים. רבות דובר על מזמור יפה זה, המעלה על נס את תכונותיה החיוביות של האישה הפעלתנית והיוצרת. מזמור זה יונח על כף המאזנים, בניסיון לאזן את כל הפסוקים המקראיים המפחיתים בערכה של האישה.

בתחילת הפרק – כמה פסוקים, שבגלל `אשת חיל` אנו נוהגים לדלג עליהם. הדברים האלה הם דברי אמו של המלך למואל (מלך משא??) אל בנה, דברים המייסרים אותו, כלומר דברי מוסר ותוכחה. מעמדה של אֵם המלך הוא נושא מעניין כשלעצמו. כאשר יורש נער צעיר את כס המלוכה, אין ספק שלאִמּוֹ, אשת המלך הקודמת, יכול להיות תפקיד חשוב בהדרכתו. שתי דוגמאות קלאסיות של נשים, שהשפיעו באופן דרמטי על בית המלוכה שלהן, הן איזבל הצידונית שמלכה על ישראל ביחד עם אחאב, ובתה (ככל הנראה) עתליה, שהומלכה באמצעות נישואין על יהודה, ואשר תפשה את השלטון ביהודה לאחר שבנה אחזיה נרצח. גם בריחתו של אבשלום אל ממלכת גשור הצפונית, אל המלך תלמי , אבי אִמָּהּ מַעֲכָה, מעידה על ההשפעה החזקה שהיתה לה, לאם המלך (או הנסיך, במקרה זה), על בית המלוכה.

אַל לַמְלָכִים, לְמוֹאֵל, אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן, וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר, פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק, וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי. תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד, וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ. יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ, וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד. פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם, אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף, פְּתַח פִּיךָ, שְׁפָט צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן.

יין במקרא נקשר עם טקסי פולחן במשכן או במקדש, עם משתאות של עשירים, אך גם עם שכרות והפקרות – הכל תלוי בהקשר. סכנת הַשִּׁכְרוּת שביין היא נושא הפיסקה הקצרה שלפנינו, ואֵם המלך מזהירה אותו ואת רוזניו מפני שתיית יין. למלך יש תפקיד חשוב, והוא הישיבה בדין, ותפקיד זה מחייב צלילות דעת, ועל כן אין הוא מתיישב עם שכרות. ההתנגדות של אם המלך לשתיית יין אצל בנה מביאה אותה לנסח כלל מאד לא מקובל: שתיית היין אינה מיועדת למלכים ולרוזנים, כי אם לאובדים ולמרי הנפש דווקא. הם זקוקים להשפעה המשכיחה של היין, כי חייהם קשים. לכן יאה להם היין.

ההמשך נראה לכאורה מֵעִנְיָן אחר – חובתו של המלך לשפוט בצדק, ולא להבחין במשפט בין עני לעשיר. כיצד יבחין השופט בין עני לעשיר? האפשרות האחת, הפחות סבירה, היא החמרה עם העשיר, שבדרך כלל טוב לו, והקלה בדינו של העני המסכן. התורה מזהירה נגד הבחנה מעין זו. האפשרות השנייה, הסבירה יותר, היא האפשרות ההפוכה, הקלה בדינו של העשיר, תחת ההשפעה של הקשרים החברתיים שיש לשופט עם העשיר, או, חס וחלילה, כתוצאה מקבלת שוחד מהעשיר. העני מגיע אל בית הדין מפוחד, מנוכר, ללא כל קשרים חברתיים עם השלטון, ובלי אפשרות לשחד את השופט. בימינו מחריפה התופעה הזאת, בשל יכולתו של העשיר לשלם סכומי כסף גבוהים לעורך דין מן הדרגה הראשונה, ובכך להגדיל את סיכויו לצאת זכאי, או לקבל עונש מופחת. אֵם המלך מצפה מבנה, בשבתו למשפט, לעודד את העניים והחלשים, הבאים להישפט אצלו, לפתוח את פיהם, כלומר – להרגיע את אימת המקום האופפת אותם, ולאפשר להם לספר בלשונם שלהם את סיפורם.

ומה הקשר בין המלצה זו להמלצה הקודמת, בדבר הימנעות משיכר? הקשר הוא מובהק. גישה זו של השופט, של התחשבות בקשייו של הנשפט העני וחסר הביטחון, מחייבת ריכוז, צלילות דעת והתרחקות כלשהי מהרושם העלוב שהנשפט עושה במבט ראשון. זה מחייב את השופט לרכז את כל כוחות הנפש, המתינות והניסיון שיש לו, ואת זה קשה לבצע תחת מסך של אלכוהול.

קללת האלכוהול לא נעלמה מן העולם, והיא גורמת נזקים בכל שדרות החברה, בציבור ובתוך הבית המשפחתי. אֵם המלך למואל מאבחנת יפה את נזקי היין, אך היא מודעת לצורך העמוק שיש למרי הנפש לשכוח את צרותיהם באמצעות היין, ולהם היא מייעדת אותו. עדיף היה לו היתה מטילה על בנה חובה נוספת – לדאוג לעניי עמו, כך שלא יזדקקו ליין גם הם.

-----------------
ומכאן – לפרפראות מפיהם של פרשנים מוקדמים:

אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ, וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין.

אי אפשר שלא לגחך למשמע דבריו של `מצודת דוד` על פסוק זה:

אל תתיש כחך ברוב תשמיש עם הנשים, כי רוב התשמיש מחליש כוח הזכר, ומבריא הנקבה, וכאילו נותן מכוחו לנקבה.

אוי לאוזניים...

מַה בְּרִי, וּמַה בַּר בִּטְנִי, וּמֶה בַּר נְדָרָי?

תקבולת פשוטה, שבה `בר` (בן) הוא גם `בר בטן` וגם `בר נדרים`, הופכת אצל רש"י לאבחנה מוזרה משהו:

מה ברי - מה זאת עשית, והגדת שאתה בני, ולא בן אביך? הכל יודעין שאביך (דוד) צדיק גמור היה, ואם אתה רשע – יאמרו: אמו גרמה לו.
על פי רש"י, שלמה, שהיה חוטא גדול (בנשים וביין...) לא רצה להכתים את שם אביו דוד הצדיק (מה?!), ולכן ראה עצמו כבן אִמּוֹ, להטיל עליה את אשמת חטאיו.

בר בטני - כל נשי אביך, כיון שמתעברות - אינן שבות לתשמיש, ואני דחקתי ונכנסתי, כדי שיהא לי בן מלובן ומזורז, שהתשמיש יפה כל ששה חודשים אחרונים.

כל מילה מיותרת...

ומה בר נדרי - כל נשי אביך היו נודרות, שיהא להן בן הגון למלכות, ואני נדרתי שיהא לי בן מלובן בתורה.

את החשיבות הענקית שנתן רש"י ללימוד התורה הוא מדגים כאן באופי הנדרים, שנדרה אם שלמה לעומת נדריהן של נשותיו האחרות של דוד.

אין ספק – רש"י הוא להטוטן. את חשיבתו המקורית והיצירתית הוא מכוון כמעט תמיד למסר הגדול שלו, לחשיבות לימוד התורה.