בָּרֲכִי נַפְשִׁי - תהילה ק"ד | עפרה שפי ויונה ארזי

מאת: עפרה שפי ויונה ארזי. התמונה : כריסטו (Project for Arkansas River, State of Colorado) 1992 ת.פרסום: 30/05/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה  יְהֹוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. בָּרֲכִי, אומר המשורר לנפשו, והקול מוריד אותה על ברכיה, היא מנמיכה עצמה מפניו, מרחיקה את מחשבותיה מפני מחשבותיו, וקשובה להאזין למילים שישים בפיה, ולסיפוריו המופלאים על האל הנורא והנהדר. אבל, אל בין סיפורי הבריאה אודות  הודו ועצמתו של אלוהים, מסתננים פסוקי הלל מסממים:

 (א) בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה יְהֹוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ:

(כד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ:

(לא) יְהִי כְבוֹד יְהֹוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהֹוָה בְּמַעֲשָׂיו:

(לג) אָשִׁירָה לַיהֹוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי:

(לד) יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהֹוָה:

המשורר עוטה את ״נפשי״ באור אלוהי כשלמה ונוטה עליה את שמי ה׳ כיריעה שתגן עליה. ״נפשי״ מתחברת אל הודו והדרו של האל דרך יסודות המים, והאוויר כשהמשורר לוחש לה:  ״הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת״ אל יסוד האש במילים  -  ״מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט:״ , ואל יסוד האדמה בפסוק ה: ״ יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד:״

הפנייה אל נפשי בלשון נקבה, " בָּרֲכִי נַפְשִׁי "מזמינה אותנו לפרש את בָּרֲכִי, במשמעות של כריעת הברך. שתי מילים המבקשות כניעה גמורה  וקבלת עולה של השררה הפטריארכלית, בין אם היא מלכותו של אל, או שלטונם של מלך, אב או בעל. זוהי בעצם  פנייה לכל אישה. היא מופנית אל אמהותינו, אל אחיותינו ואלינו עצמנו. וכמובן אל כנסת ישראל המסומלת כאשתו של ה׳. נראה שההצהרה השלטונית הזאת מרוככת בשפע של מניפולציות, החל מהתודעה שלנו  המפרשת את `ברכי` כברכה,  דרך פיתוי באמצעות הלל השזור בתהילה, וכלה במבנה שהוא ספק קטלוגי ספק סוגסטיבי: נפשי תקשיב ארוכות לסיפורי החסד והעצמה של ה׳  בגוף שני ושלישי לסירוגין, כשהיא רגועה ומוגנת על ידי האור והשמים הפרושים עליה;  ותשגה בתודעה הכוזבת  כאילו היא עצמה אלוהים בזעיר אנפין. כל זאת כדי להסוות את מילות האיום הממלאות את הפסוקים - ״מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן:  יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם: גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ" .

הגערה והרעם,  ובמיוחד הצבת הגבול, מהדהדים מסר כפול:  החרדה האנושית מהטבע המייצג כאוטיות פראית שאי אפשר להשתלט עליה, וחרדה תאולוגית מהעולם האלילי שאיתני הטבע בדמות אלים ממלאים אותו. כוחות הבריאה המגולמים בישות הנשית האלילית הם המניעים את מעשה הצבת הגבולות מחשש הצפה.

כמה קל להיענות לפחד מכאוס ולרצון בסדר. הנה, לוחש המשורר לנפשי, תגידי לה׳: בראשית היה תוהו ובוהו ואתה הפכת את הארץ להיות מסודרת וממושמעת.

המבנה הקטלוגי של הפסוקים היפהפים (י-כג) המתארים את הסדר העולמי בפיקוחו של ה׳, משקיט את ״נפשי״ עוד יותר. בזה אחר זה הפסוקים מספרים לה איך ה׳ משלח מים בין ההרים, משקה את החיות, מצמיח את העצים, מפרנס את הבהמות ועוזר לאדם לא רק להתפרנס, אלא גם ליהנות מאהבה ועונג.: "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ, וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד".

הטבע כולו כאן, על פראותו והשקט שבו, על מחזורי היום והלילה שבו, המאפשרים את חיי האדם הסדירים. ״נפשי״ שומעת כל זאת, והיא כבר רגועה לגמרי, רפויה לחלוטין, לא נשארה בה טיפת חשש. ואז מגיע עוד פסוק מסמם מן ההלל -  מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ: - ו״נפשי נרגעת אף יותר״.

כשהיא עצומת עיניים ומהללת על ברכיה את אלוהים, אומר לה המשורר: ״זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת, שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ״

לכאורה, אמירה מרגיעה. הים האימתני, על יצוריו המפחידים והמשונים, נתון למרותו של ה׳ המגן על נפשי. אבל אנחנו, וגם חז״ל מעלות את השאלה, מה עניינו של המשחק בלוויתן כאן?

בתלמוד הבבלי ( בבא בתרא ע"ד ב) מסופרת האגדה על הקב״ה שברא שני לויתנים זכר ונקבה. וכיוון שלא רצה שיחריבו את העולם, סירס את הזכר הרג את הנקבה והמליח את בשרה לצדיקים לעתיד לבוא[1].

בהמשך הדיון התלמודי באגדה שואלים הרבנים למה לא ההיפך? מדוע דווקא את הנקבה הרג ה`? והתשובה היא שכתוב לוויתן לשחק בו ולא לווייתנית, כך שהקב"ה נשאר לשחק עם הלוויתן... מסתבר שסירוס זה כנראה המשחק של הקב"ה. השיח התלמודי הזה מוסיף אימה מגדרית אדירה גם מכיוון הפחד הגברי מסירוס וגם מכיוון פחד המוות. האם רצח וסירוס הוא המשחק של אלהים? האם חז"ל חשו אף יותר מאתנו את האימה והצורך להפריד ולרסן את הפחד מפני היצריות הבלתי מבוקרת שהם מכנים "יצר הרע" ?

״כל מה שיצר הקב״ה בעולמו - זכר ונקבה בראם," אומרים חז״ל בהמשך הסוגיה, וכשנפשי שומעת שאלוהים משחק עם הלווייתן שבים היא אולי חושבת על עצמה, ככל אישה, על תלותה במפרנס, הכוללת את עסקת החבילה המוכרת של הסתר הפנים  "תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן " -  המולידה את החשש שמא השליט `לא יאהב אותי` לא ירצה אותי  ואז אגווע למוות מחוסר במזון ובאהבה. נפשי מבינה שמדובר בגורלה עצמו. חייה עצמם כורעים ברך בפני בורא העולם, הזן ומפרנס הכל. וכאשר המלכות מגלה ומסתירה פנים בשרירותיות, הסובייקט ״נפשי״ הופכת לאובייקט המצווה להשמיע וידוי זה לפני ה׳:

(כז) כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ:

(כח) תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב:

(כט) תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן:

(ל) תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה:

 פחד זה מהמוות שבהסתר הפנים האלוהי, מסגיר את כוונתו המקורית של ההלל השזור בין שכבות הסיפורים המיתיים שבתהילה. נפשי פוחדת למות. מה שאמור להרגיע אותה הם הפסוקים המרגיעים המנחמים המסממים ומשככי הכאבים. נפשי אומרת אותם בסוף התהילה:

(לג) אָשִׁירָה לַיהֹוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי: (לד) יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהֹוָה:

המשורר, השומע את נפשי מתעוררת ושרה את ההלל אומר את השורה האחרונה והחותכת: יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם

פסוק זה הוא שיאה של התהילה. לשם מכוון כל המאמץ הרטורי שלה. האל באמצעות שליחיו עלי אדמות מטיל חיתתו על המתנגדים לו. מבטו מטלטל, ומגעו שורף, את מבינה, אומר המשורר לנפשי: ה׳ יחסל את החטאים ולא יהיו לו מתנגדים. בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה.

נפשי כורעת ברך ועונה:

״הַלְלוּ יָהּ״:

***

תהילה קד שובצה בין השאר בתפילת שחרית  של יום כיפור  כבר בתקופת הגאונים, (בסידור  רב עמרם גאון). כנראה משום שיש בה תחושות פחד אימה ואיום. הכנסת התהילה לתפילת שחרית של יום כיפור מדגישה את התוכן המאיים שלה על החיים עצמם. ה׳ הוא לא רק מי שזן ומפרנס - הוא גם מי שממית  ומחייה. המתפללים מאמינים שאמירת ההלל המכירה בשלטון ה` כחלק מהמערכת העצומה של תפילות יום כפור תרצה אותו, והוא ירשום אותם בספר החיים, ואילו הרשעים שאינם עושים תשובה[2] ייכתבו למיתה

הפסוק האחרון בתהילה מתאר סדר חברתי המקביל לסדר הקוסמי של הבריאה. הפנטזיה שבמבנה זה היא של עולם אוטופי לגמרי, כי הרי תמיד יהיו רשעים וחטאים כמו גם הבריאה שאינה באמת כל כך מסודרת.

***

ובכל זאת, צריך גבולות - הצעה ללימוד נוסף.

לפעמים צריך גבולות, אחרת קירות הבית, הגוף, והנשמה נפרצים על ידי כוחות המאיימים עליהם. ואכן, הצבת הגבולות בתהילה אינה רק עניין שלילי, אנו זקוקות  לגבולות, כדי שהבית שלי, העולם שבראתי, עם קירות " המקרה במים עליותיו",לא יוצף. אם לא ארסן את התהום היא תשתלט; התהום היא גם תהום הנפש, היא  התהום הבראשיתית  וקשורה במיתוס המקראי שיסודו בספרות המזרח העתיק של כסוי התהום.  מיתוס שהוא חלק מפרשת בלימת הים וחתימת התהום לבל תציף את הארץ.   סיפור המבול בפרשת נח, מתמודד גם הוא עם הצפת התהום זהו יום בו נבקעו כל מעיינות תהום רבה. התהום הקשורה לסיפור הבריאה עולה ומאיימת להציף את העולם גם באגדה על דוד המלך שבקש לחפור את יסודות בית המקדש. דוד אומר חמש עשרה שירי מעלות, אך התהום יורדת יותר מידי, והעולם מאוים ביובש, דוד אומר שוב חמש עשרה שירי מעלות והתהום מתייצבת במקום המדוייק והמאוזן, קיימת נוכחת אך נשלטת[3]. התהום מהבהבת תמיד מבעד למילים המכסות עליה, ואם נפשנו מבורכת כמו נפשו של ח.נ. ביאליק נזכה להצצה למעמקיה[4].

 

 

 

[1] ״אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו - זכר ונקבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון - זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה - מחריבין כל העולם כולו, מה עשה הקדוש ברוך הוא? סירס את הזכר, והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: והרג את התנין אשר בים. ואף בהמות בהררי אלף - זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה - מחריבין כל העולם כולו, מה עשה הקדוש ברוך הוא? סירס הזכר, וצינן הנקבה ושמרה לצדיקים לעתיד לבא,״  (בבלי בבא בתרא עד ב)

 [2] כפי שלמדנו מהאגדה התלמודית על ר` מאיר וברוריה:אותם בריונים שהיו בשכנותו של רבי מאיר והיו גורמים לו לסבל רב,  היה רבי מאיר מבקש רחמים עליהם שימותו, אמרה לו ברוריה אשתו : מאי דעתך? - משום שכתוב: יתמו חטאים, האם כתיב חוטאים? חטאים כתוב!  ועוד, שים לב לסופו של הפסוק : ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים - ורשעים עוד אינם? אלא, בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה - ורשעים עוד אינם. בקש רחמים עליהם וחזרו בתשובה  (בבלי ברכות י א)

[3] בבלי סוכה, נא א

[4] בין כסוי לכסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה.  (ח.נ.ביאיק, גילוי וכיסוי בלשון)