הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע?  איוב ל"ט  |מני גל

מאת: מני גל, צילום יונה ארזי ת.פרסום: 25/12/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

סופר איוב שם בפי אלוהים תיאורי טבע נפלאים. עוד נשאל את עצמנו, אם השבח וההלל לעולם הטבע המופלא שלנו מספקים תשובה הולמת לבקשתו הנואשת של איוב להסבר אלוהי על גורלו המר; אבל אני מבקש לעסוק בתיאור המרגש של עולם החי במדבר הסובב אותי כבר עשרות שנים:

הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע, חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר? תִּסְפֹּר יְרָחִים, תְּמַלֶּאנָה, וְיָדַעְתָּ עֵת לִדְתָּנָה? תִּכְרַעְנָה יַלְדֵיהֶן, תְּפַלַּחְנָה, חֶבְלֵיהֶם תְּשַׁלַּחְנָה. יַחְלְמוּ בְנֵיהֶם, יִרְבּוּ בַבָּר, יָצְאוּ וְלֹא שָׁבוּ לָמוֹ.

מאות היעלים, החיים בנוה המדבר שלנו, הוא עין-גדי, הם מרכיב חשוב ומושך את העין במארג הטבעי של החי והצומח כאן. מחקרים רבים נעשו על חיי היעלים. האם ישנה התאמה כלשהי בין הדברים הכתובים בספר איוב לעובדות המוכרות לנו אודות היעלים? אתחיל בציטוט אחד מהחוקרים הוותיקים, פרופ` יהודה פליקס מאונ` בר-אילן, שעסק רבות בבעלי החיים ובצמחים המוזכרים בתנ"ך, וכך הוא כותב על פסוקים אלה:

פרק ל"ט פותח בשאלה: "הידעת עת לדת יעלי סלע, חולל איילות תשמור"? מדובר כאן על שתי חיות אוכלות עשב, שהטורפים מתנכלים להן, והן זהירות וחששניות מאד, במיוחד בעונת ההמלטה. קשה מאד להתחקות אחר אורח חייה של היעל במקום משכנה בין סלעי המגור של מדבר יהודה ובמצוקי הנגב, כמו כן נסתרות דרכיה של האיילה (האם מדובר בצבי, הקיים בארצנו עד היום, או שמא באייל, שנעלם מנוף הארץ לפני דורות רבים? מ.ג) בסבכי החורש. להלן תוארה ההמלטה של היעל והאיילה, הכרוכה בסכנות, אך הוולדות גדלים מהר ומשהתבגרו "יצאו ולא שבו למו" (פסוק ד) - הם נפרדים מהוריהם ומקימים משפחות חדשות. הצייד להוט מאד אחר בשרן הטעים של חיות אלה, הוא עוקב אחריהן ומנסה להתחקות אחר אורח חייהן, אך בעיקרו של דבר זה נשאר חידה סתומה ומופלאה.

האגדה מקשרת לפסוקנו תופעות דמיוניות בעת המלטתן של היעלים והאיילות: הידעת עת לדת יעלי סלע - יעלה זו אכזרית על בניה: בשעה שכורעת ללדת, עולה לראש ההר כדי שיפול (ולדה) ממנה וימות; ואני (הקב"ה) מזמין לה נשר, שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה, ואלמלי מקדים רגע אחד או מתאחר רגע אחד מיד מת (בבא בתרא)

המלטות היעלים היו במשך שנים רבות אירועים נסתרים מן העין, שכן היעלות היו עולות מן הנווה אל רמת המדבר כדי להמליט במקומות מסתור. תופעה זו משתבשת בשנים האחרונות, ומדי פעם מוותרות היעלות על העלייה להר, והסיכויים לצפות בהן בעת ההמלטה עולים.

היעלים נזכרים בתנ"ך בעוד שני מקומות:

וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים (שמואל א`, פרק כד, פסוק ב)

הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים, סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים: (תהלים, פרק קד, פסוק יח)

במאמרו על היעלים כותב עוזי פז, מראשוני החברה להגנת הטבע כך:

ימים אחדים לפני ההמלטה פורשת האם ונפרדת מעדר הזכרים. היא מתבודדת בצוקים הגבוהים, במקומות קשי גישה הן להולך על שתיים והן להולכים על ארבע, למעט היעלים – אלופי טיפוס ההרים. ההמלטה מתרחשת הרחק מעין אדם ובעיקר הרחק מעינם של טורפים ודורסים שונים. לא בכדי נשאל איוב: "הידעת עת לדת יעלי־סלע?" (איוב ל"ט 1)

ההמלטות מתרחשות בין השבוע השני של חודש מרץ לתחילת חודש אפריל, ולעיתים הן נדחות עד לאמצעו. נקבה צעירה, בת שנתיים־שלוש, או קשישה, בת 9־11 שנים, תמליט על פי רוב גדי אחד. בגילי הביניים ובשנים ברוכות גשמים ממליטות הנקבות בדרך כלל תאומים. הגדיים נותרים כמה ימים במרומי הסלע. בגיל זה הם טרף קל לנמר, לעיט ניצי ולעיט זהוב. אמותיהם מרכזות אותם לעיתים ל"גני ילדים", בדומה לאריות ים בגלפגוס ולג`ירפות בשמורת סרנגטי ובמסאי מרה, והם נותרים לבדם או עם אחת האמהות, כך ששאר הנקבות יכולות לצאת למרעה. מדי פעם הן שבות להיניק את הגדיים ולחזק את הקשר בין כל יעלה לגדי שלה.

כעבור כמה ימים הם יורדים יחד מהצוקים ומצטרפים לעדר. האימהות, זהירות וחשדניות, מגיבות לכל ניסיון להתקרב אליהן בשריקות אזהרה חדות ולפעמים אף ברקיעות בקרקע, אבל למרות חששנותן – מי שיגיע באפריל לשמורת עין גדי יוכל לראות ללא מאמץ רב את המשפחות שזה עתה התאחדו.

לא מפתיע, שאירוע כה חשוב ומרגש, כהמלטת הגדיים, כשהוא מתרחש הרחק מעין האדם, עורר את הדמיון והניב מדרש יצירתי, כמו המדרש מבבא בתרא. זה מזכיר לי מסורת עממית אפריקנית אודות `לידת` עץ הבאובב. עצי באובב ענקי מידות הם, ועליהם מאוצבעים, כלומר מחולקים ל`אצבעות`. באובבים יכולים להגיע לגיל מופלג של אלפי שנים (!), ועל כן אין להם צורך בנביטה קלה ומרובה של זרעים. די בנביטת זרע אחד פעם בהרבה שנים, כדי לשמר את אוכלוסיית הבאובבים. נבט באובב בשנתו הראשונה – עליו תמימים, אינם מחולקים. מכאן הקושי שהיה להם, לבני האדם, לזהות נביטה של באובבים. מכאן צמחה האגדה, המספרת כי עצי הבאובב המקודשים נובטים בשמים, צומחים וגדלים שם, ויום אחד, כשהם בשלים להיקלט על הקרקע, הם נוחתים מלמעלה ומבריגים את שורשיהם אל תוך האדמה. זה, כמובן, מתרחש בלילה, כשאיש אינו רואה...