אלוהים וטבעונות? – איוב מ' |  מיכל אייזיג

מאת: מיכל אייזיג ת.פרסום: 26/12/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנו 

 הֲתָשִׂים אַגְמֹן בְּאַפּוֹ וּבְחוֹחַ תִּקֹּב לֶחֱיוֹ?

 הֲיַרְבֶּה אֵלֶיךָ תַּחֲנוּנִים אִם-יְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת?

 הֲיִכְרֹת בְּרִית עִמָּךְ תִּקָּחֶנּוּ לְעֶבֶד עוֹלָם?

 הַתְשַׂחֶק-בּוֹ כַּצִּפּוֹר וְתִקְשְׁרֶנּוּ לְנַעֲרוֹתֶיךָ?

 יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים; יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים

 הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ?

 שִׂים-עָלָיו כַּפֶּךָ, זְכֹר מִלְחָמָה אַל-תּוֹסַף. (איוב  מ`, כה`-לב`).

אלה, בין השאר דברי אלהים לאיוב.

 לפי הפירוש המסורתי, האל מתאר את גדולתו ע"י תאור החיות האימתניות המצויות בטבע.  בפרשנות המסורתית, הלויתן שמוזכר כאן איננו הלויתן שאנו מכנים כיום בשם זה, אלא כינוי לחיה אחרת שבהמשך הפסוקים  מתוארת ממש כדרקון, "שאֵין-עַל-עָפָר מָשׁלוֹ "(מלשון למשול). לפי פירוש זה, האל שואל באופן רטורי המבטא לעג: הַתִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנו? כלומר, האם האדם הקטן יעז לנסות לצוד את המפלצת הדרקונית, כפי שהוא צד דגים אחרים בים?

אני רוצה לטעון שהכתוב מתכוון  לחיה שנקראת כיום לויתן, שאכן ניצודה; ושהשימוש שעושה המקרא בצורת `ה-השאלה` מבטא את ביקורת האל על דבר מה שהתקיים באמת, בדומה לפסוקים כגון: היתפאר הגרזן על החוצב בו? ו-הרצחת וגם ירשת?

בנוסף, אנסה להראות שאמנם בהמשך הפסוקים מתוארת חיה דרקונית, אלא שהכוונה שם היא לחיה נפרדת נוספת שונה.

ראשית, הפירוש המסורתי שמדובר במשל, לא משכנע אותי משום שהפסוקים בקטע שהבאתי מתארים פרטים טכניים מפורטים למדי שפוגעים במופשטותו של האל באופן פאגני, וזאת להבדיל מדברי האל  הקודמים, מעוררי ההתפעלות, שאלוהים לא יכול בכלל להתחיל להסביר לאדם את דרכיו. איוב עצמו מצליח להמחיש לי את קטנות האדם לעומת האל באופן מוצלח יותר. האל לא יצליח? לכן לדעתי יש כאן רובד אחר.

בנוסף, תאורי הציד תואמים באופן מפתיע לפרקטיקה שאופיינית  לציד של מה שאנו מכנים כיום לויתן, שאותו צדו לטענת הארכיאולוגים  עוד כ ששת אלפים שנים לפני הספירה .

 תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנו
 הֲתָשִׂים אַגְמֹן בְּאַפּוֹ וּבְחוֹחַ תִּקֹּב לֶחֱיוֹ?

אַגְמֹן לפי פרושו של קסוטו הוא כנראה קנה ברזל כפוף כאגמון. באנצ` הבריטית בהוצאת אונ` אוקספורד שהוצאה לאור בשנת 1809, מתואר ציד של לויתן מאותה תקופה (המאה ה-19). מסופר על שימוש בברזל מכופף, ושהיו נאלצים לנסות לפגוע עימו ב"אף" של הלויתן, כלומר בפתח-הנשימה שנמצא על גב הלויתן, משום שרק שם היה אזור מספיק רך שאליו האגמון יכול היה להכנס בקלות. אין סיבה להניח שלפני אלפי שנים לא ידעו שאזור ה"אף" של הלויתן חיוני לצידתו.

`תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה`

בספר ישעיה, פרק יט` מוזכרת המילה חַכָּה ושם, לפי פירוש מלבי"ם הכוונה לברזל הכפוף עצמו, אותו היו משליכים לעבר החיה הניצודה. באנצ` הבריטית גם מסופר כי ה"חוט" של החכה שעשוי מסיבי קנבוס, היה מלופף מראש (בדומה לסליל) ואמנם ה"חוט" עבה יחסית, אבל היה עשוי מסיבי קנבוס דקים ורכים, משום שכשהיו פוגעים בלויתן עם האגמון שבקצה, הלויתן היה משתולל והיה חשוב שהחוט יוכל להשתחרר במהירות וקלות. כשהלויתן היה מתעייף ובדקו שחוט החכה היה רפוי, משכו את הלויתן.

וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנו

לשון של לויתן יכולה להגיע לגודל של פיל. במגזין ימי משנת 1861 שבהוצאת אונ` קיימברידג` מסופר כי את הלשון היו מורידים (משקיעים) אל הספינה בנפרד.

וּבְחוֹחַ תִּקֹּב לֶחֱיוֹ?

לי אישית לא ידוע על דג אחר שמספיק גדול שיהיה אפשר להבדיל  את אזור הלחי שלו בכדי להגדירו כאזור שננקב ע"י חוח (כלי ציד חד וישר, כמו קוץ).

 יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים; יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים. הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ?

מפרש קסוטו - יִכְרוּ מלשון למכור, חַבָּרִים - מלשון חברים למלאכת הציד, או באוגרתית: בעלי אוצרות מזון, כְּנַעֲנִים – סוחרים. והכונה: "האם יחצוהו סוחרים ויימכר בשוק הדגים?"

בְשֻׂכּוֹת (הכוונה לסיכות או קוצים). לפי השערה אחרת, שכות וצלצל הם מיני תבלין, והכוונה לבישול עורו וראשו, כלומר גופו, של הלוויתן.

***

קטע-השירה שקדם ללויתן, מתחיל ב- `הִנֵּה נָא בְהֵמוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי` ומקובל לחשוב שמתוארת שם חיה אחת בלבד[1].

באגדה (בויקרא רבה)מסופר ש`בהמות` היא חיה אחת גדולה המתגוררת בהרי האלף ואוכלת עשב של אלפי הרים ביום אחד ושיבוא יום ואותה מפלצת ימית `לויתן` תלחם ב`בהמות`.[2]

כדי לחזק את הטיעון שלי שמדובר בלויתן רגיל ורק לאחר מכן מתוארת החיה המפלצתית דמויית הדרקון, כלומר שתי חיות נפרדות, אני רוצה להראות שגם כשכתוב הִנֵּה נָא בְהֵמוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, מדובר בשתי חיות ולא רק אחת כפי שהמסורת נוטה לפרש.

ראשית, קיימת מבניות בה התיאור של כל חיה מתחיל במה שהיא אוכלת, ומסתיים בהערה בעלת-הקשר של מלחמה (כלי נשק/ציד).

תיאור החיה הראשונה מתחיל ב- חָצִיר כַּבָּקָר יֹאכֵל ומסתיימת ב- הָעֹשׂוֹ יַגֵּשׁ חַרְבּוֹ. ומיד המספר עובר לחיה השניה: כִּי-בוּל הָרִים יִשְׂאוּ-לוֹ (בול מלשון יבול), ומסתיימת ב- בְּעֵינָיו יִקָּחֶנּוּ בְּמוֹקְשִׁים יִנְקָב-אָף. הראשונה נשמעת  כמו סוג של פר והשנייה כמו היפופוטם.

שנית, כשאיוב עצמו משתמש במילה `בהמות` בפרק יב`: וְאוּלָם--שְׁאַל-נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ, וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ, אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ, וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם, מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה: כִּי יַד יְהוָה עָשְׂתָה זֹּאת. כאן המילה `בהמות` מפורשת כקבוצת היונקים (לפי מלבי"ם)

 בתהילים פרק עד`, גם כן מוזכרת המילה `לויתן`:

אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים... אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְבוּלוֹת אָרֶץ קַיץ וָחֹרֶף..

נראה כי האדם היה ניזון מחיה שנקראת לוויתן.  אמנם מבחינה אונטולוגית האל אחראי להריגת הלוויתן ולהזנת העם בבשרו, כי מטאפיזית המציאות היא אך ורק אלוהות באופן מוחלט. (זאת הפרשנות שלי למהות ספר איוב בכללותו שתאולוגית אין שכר ועונש ואין בחירה חופשית אינקומפטיביליסטית ושזאת ברכה מאוד גדולה), אבל כיוון שלנו נדמה, שאנו חלק מהמשחק, אפשר לשקול לקבל את העצה שבשורה האחרונה בקטע-השירה על הלויתן:

שִׂים-עָלָיו כַּפֶּךָ, זְכֹר מִלְחָמָה אַל-תּוֹסַף.  כלומר לשים עליו את כף ידך בשלום, לזכור מלחמה ולא להוסיף עליה עוד.

 

ה ע ר ו ת

[1] לפי הגמרא בבבא בתרא דף עד עמ` ב

[2]  ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אחרי מות פרשה כב ד"ה [י] עושה משפט

ר` יוחנן אמ` בהמה אחת היא ורבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה מיני עשבים והיא אוכלת. מאי טע` כי בול הרים ישאו לו (איוב מ, כ). ר` שמעון בן לקיש אמ` בהמה אחת היא ורבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה כל מיני מאכל לאכילתן שלצדיקים והיא אוכלת.