תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה; וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ - איוב מ' | דודו פלמה

מאת: דודו פלנה ת.פרסום: 26/12/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

"קוראים לי ישמעאל. לפני כמה שנים - לא משנה כמה בדיוק - מאחר שארנקי היה ריק מכסף פחות או יותר, ודבר בחוף לא עניין אותי במיוחד, חשבתי שאפליג מעט ואראה את חלקו המימי של העולם. זו דרכי לגרש את המרה השחורה ולהסדיר את מחזור הדם. בכל פעם שאני מגלה כי חיוכי מריר; בכל פעם שמשתלט על נשמתי נובמבר לח וגשום; בכל פעם שאני מתעכב ללא משים מול חנויות לממכר ארונות מתים, ומצטרף לזנבה של כל לוויה הנקרית בדרכי; ובפרט בכל פעם שיצר הרע משתלט עלי כדי כך שאני זקוק לעמוד שדרה מוסרי איתן שימנע בעדי מלצאת אל הרחוב בכוונה להעיף בשיטתיות מגבעות מעל ראשי חובשיהן - אז אני מבין שהגיעה העת לצאת אל הים ויפה שעה אחת קודם. זהו התחליף שלי לאקדח ולקליע. במחווה פילוסופית ראוותנית נופל קאטו על חרבו; אני עולה בשלווה על ספינה. הדבר אינו מפתיע כלל. לו רק הכירו אותו, כל בני האדם כמעט, כל אחד במידתו, היו חולקים איתי לעתים רגש זהה כמעט לגבי האוקיינוס". 

(מובי דיק | פרק 1, מעבר לאופק)

אתמול העלינו באוב את "מוצא המינים" של צ`ארלס דרווין היום נדבר אודות המין האנושי, שהוא המין היחיד שהאבולוציה הציבה אותו במקום שממנו יש ביכולתו להשמיד את הכוכב שמקיים אותו. 

מהו אותו רגש המפעם בליבנו וגורם לנו לראות את העולם כאויב לקיומנו? הרמב"ם מתאר את המקום בו נטשנו את ראיית עצמנו כחלק אינטגראלי מן העולם לניצבים מולו. 

בספרו `מורה הנבוכים` כאשר הוא מדבר על גירוש האדם מגן עדן, הוא מתאר בדיוק מופלא את נקודת הפרידה, המהפך של מלהיות שייך לעולם להתייצבות מולו. 
הרמב"ם כותב: " התבונן במה שנאמר: ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עֵרֻמים הם (בראשית ג`, 7). לא נאמר: ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי מה שראה קודם הוא מה שראה אחרי-כן. לא היה לו מעטה על העין והוסר, אלא שבא לו מצב אחר, בו חשב למגונה את אשר לא חשב מגונה קודם". 
(מורה נבוכים א ב).

ובכן מה שמתאר הרמב"ם זו בעצם מהפכה בתודעת האדם. מהפכה הגורמת לו לפתח צורת חשיבה רציונלית. קודם הוא צופה בעולם ורק לאחר מכן מסיק מסקנות. 
החשיבה הרציונלית במהותה מפרידה את האדם מן העולם. משום שאי אפשר לצפות בעולם בלי להתנתק ומיד, בשל כך, גם להיפרד ממנו. 
התודעה הרציונלית הולידה את הבושה. האדם מתבונן אל עצמו ומתבייש בגופו העירום. אדם וחווה גורשו מגן עדן משום שאין בו מקום למי שמפריד עצמו מהחוויה הטוטלית של העולם. 

מה שהרמב"ם בעצם מתאר הוא בעצם כל מה שקורה לתרבות ילידית כאשר היא נפגשת עם תרבות מערבית. איבוד הקשר ההוליסטי ועמידה עוינת מול העולם. בני התרבות הילידית מוותרים על ראיית עצמם כחלק מיש כולל, ובתמורה הם "מרוויחים" שתיית אלכוהול וגילויי אלימות בתוך המשפחה. 

מרגע שעמדנו אל מול העולם. זה מצב של או הוא או אנחנו. וכאשר אנו רואים בעולם אויב שיש להילחם בו עד חרמה, אנחנו בסופו של יום מנסרים בכך את הענף שעליו אנחנו יושבים. ונופלים.

אמת מטרידה – An inconvenient truth

אֲבָל קֹדֶם, כְּמַתָּנוֹת קְטַנּוֹת, יֶלֶד, הָאֲדָמָה תִּפְרֹשׂ לְרַגְלֶיךָ
אֶת הַקִּיסוֹס הַמִּזְדַּחֵל וְאֶת הַנֵּרְדְּ וְאֶת הַקּוּלְקָס הַמְזוּגִים
בִּצְחוֹקוֹ שֶׁל הָאָקַנְתּוֹס.
(ורגיליוס)

****

מֵאָז הִמְצִיא יוֹהַן גּוּטֶנְבֶּרְג אֶת הַדְּפוּס נִדְפְּסוּ כָּל כָּךְ 
הַרְבֵּה סִפְרֵי תָּנָ"ךְ, סִפְרֵי קְרִיאָה, סִפְרֵי הַדְרָכָה, הַסְבָּרָה,
פִּרְסוֹמוֹת, מִסְמְכֵי מְדִינָה, רַבֵּי-מֶכֶר, עִתּוֹנִים, כִּתְבֵי-עֵת, 
נִכְתְּבוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שִׁירִים, נִכְתְּבָה כָּל כָּךְ מְעַט שִׁירָה. 

גַּם יָדִי שֶׁלִּי הָיְתָה בַּמַּעַל, בְּיַעֲרוֹת הָעַד כָּרְעוּ 
גִּזְעֵי הָעֲנָק רוֹמְסִים בְּכָבְדָּם הַמַּצְמִית עֲצֵי 
גּ`וּנְגֶל וְחַיְתוֹ יַעַר, בְּחֶבְיוֹן אֳנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת 
וּמִתְנַכְּרוֹת שָׁטוּ עַל גַּלֵּי הַיַּמִים וְהָאוֹקְיָנוֹסִים 
סוֹפְגִים אֶל תּוֹכָם הַמִּתְכַּלֶּה אֶת שִׁירַת הָרוּחַ 
וְדִמְעַת הַסְּעָרוֹת, הַזְּמַן יָבַשׁ בְּעוֹרְקֵיהֶם 
הַמִּתְכַּוְּצִים עֵת נִטְחַנּוּ עַד דַּק בְּמַסּוֹרֵי-עֲנָק 
וּבְמַעֲגֵלוֹת עַד שֶׁהָיוּ לְדַפֵּי שִׁיר זֶה. 

עַכְשָׁו הָעוֹלָם בָּא, בִּצְרִיחַת קַרְחוֹנִים מִתְרַסֶּקֶת 
וּבְקִינַת אֶל נִינְיוֹ, לִתְבֹּעַ אֶת עֶלְבּוֹן זַעֲקַת 
הַדַּפִּים הַמַּבְאִישָׁה וְלִמְחוֹת אֶת צַחֲנַת עָרֵינוּ 
הַמְּעַשְּׁנוֹת עַצְמָן לָדַעַת דֶּרֶךְ הַחוֹר שֶׁבָּאוֹזוֹן.

בְּסוֹפוֹ שֶׁל חֶשְׁבּוֹן מַה שֶּׁיִּשָׁאֵר יִתְפּוֹרֵר
לְאָבָק בֵּין עָרִים מִתְכַּסּוֹת בְּהַרְרֵי בּוֹץ
בִּדְרוֹם אָמֵרִיקָה לִשְׂרֵפוֹת עֲנָק מִצָּפוֹן 
לִנְיוּ-סָאוּת` וֵילְס אוֹסְטְרַלְיָה. מִי שֶׁיִּשָׁאֵר 
יִמְצָא עוֹלָם גּוֹסֵס וּמִתְנַוֵּן, מִתְחַמֵּם
וּמִתְקָרֵר, נִשְׂרָף בְּלַהַט אֵשׁ הַשְּׂרֵפוֹת 
וּמוּצָף בְּנַחְשׁוֹלֵי מַיִם עֲנָקִיִּים. אֵיזוֹ מַשְׁמָעוּת 
לַעֲזָאזֵל תִּהְיֶה אָז לַשִּׁירִים שֶׁל ר` יְהוּדָה 
הַלֵּוִי, וֶרְגִּילְיוּס וְצַ`ארְלְס בּוּקוֹבְסְקִי שֶׁיֵּרָקְבוּ 
לָהֶם בַּסִּפְרִיּוֹת הַצִּבּוּרִיּוֹת כְּשֶׁהֵם הוֹלְכִים
וְנִסְפָּגִים לְאַט בַּמַּיִם הָעֲכוּרִים. הַטֶּבַע נָתַן 
וְעַכְשָׁו הוּא בָּא לָקַחַת בַּחֲזָרָה אֶת הַדַּפִּים
הַמֻּשְׁחָתִים שֶׁל סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם, לְסָפְגוֹ 
אֵלָיו, לְדַשֵּׁן בּוֹ אֶת מְעֵי הָאָרֶץ הַטּוֹבָה שֶׁתָּקִיא
אוֹתָנוּ מִתּוֹכָה וְלֹא תּוֹתִיר לָנוּ כָּל זֵכֶר לְדֵרָאוֹן עוֹלָם.

אֲבָל קֹדֶם, כְּמַתָּנוֹת קְטַנּוֹת, יֶלֶד, הָאֲדָמָה תִּפְרֹשׂ לְרַגְלֶיךָ
אֶת הַקִּיסוֹס הַמִּזְדַּחֵל וְאֶת הַנֵּרְדְּ וְאֶת הַקּוּלְקָס הַמְזוּגִים
בִּצְחוֹקוֹ שֶׁל הָאָקַנְתּוֹס...