הדרקון של התנ"ך - איוב פרק מ"א  |מני גל

מאת: מני גל , Copyright : Andrei Tronin (Follow) 123RF ת.פרסום: 27/12/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הפרק הקודם הציג בפנינו את שני היצורים הגדולים והמפחידים ביותר בעולם, על פי גרסת איוב. על זיהוי היצורים, הקרויים בספרנו `בהמות` ו`לוויתן` נחלקו, כאמור, הדעות. גם מי שזיהה את הבהמות עם ההיפופוטם ואת הלוויתן עם התמסח חייב להתמודד עם כמה תכונות של אותן מפלצות, הממקמות אותן בעולם הפנטסיה דווקא. הפרק שלנו ממשיך לתאר את הלוויתן, ואם זה אינו הדרקון של אגדות העם, אז אני צנצנת... התנ"ך מזכיר כמה יצורים קדמוניים, שאנו רשאים לנחש, שהתואר `דרקון` יאה להם, כמו בישעיהו כ"ז:

בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם.

בפסוק זה מוזכרים בכפיפה אחת הלוויתן, נחש הבריח, נחש העקלתון והתנין. כנראה כולן הן חיות ים מיתולוגיות.

מה מספר לנו הפרק על אותו לוויתן?

מִי גִלָּה פְּנֵי לְבוּשׁוֹ? בְּכֶפֶל רִסְנוֹ מִי יָבוֹא?

כך מסביר רש"י את הפסוק: חוזר על הראשונות לדבר על לויתן. מי יוכל לגלות קשקשות, שהן בכפל רסנו, בכפל שפתיו, כשהן פתוחות? מי הוא אשר ייכנס שם, בכפל הן השפתים שהן כפולות אחת למעלה ואחת למטה, שאין בריה רשאה להיכנס שם מפני אימתו.

יש לו קשקשים, כמו לזוחלים אחרים. הם מצויים גם במפתח פיו, שהוא הרסן שלו, בשורה כפולה.

דַּלְתֵי פָנָיו מִי פִתֵּחַ? סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה.

מסביר `מצודת דוד`: מי יפתח דלתי פניו? הם שפתיו, העשויים לסגור ולפתוח כדלתי הפתח, ואמר בלשון שאלה: מי יפתח שפתיו, לשום שם הרסן, כאשר ישימו בסוס? כי הלא סביבות פניו יש אימה, ומי יקרב אליו?

הלוע המפחיד של אותה בריה, אין סיכוי שתעז לשים עליו רסן, שכן יש לו שם שיניים, המפילות אימה.

גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים, סָגוּר חוֹתָם צָר. אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ, וְרוּחַ לֹא יָבוֹא בֵינֵיהֶם. אִישׁ בְּאָחִיהוּ יְדֻבָּקוּ, יִתְלַכְּדוּ וְלֹא יִתְפָּרָדוּ.

על פי רש"י - גאוה גדולה יש לו בחוזק מגיניו, הן קשקשים שעליו, המגינין עליו כמגן. `סגור` הוא חותם שריונו, שהוא צר וסגור ועצום, שכל קשקשת וקשקשת דבוקה בו ואדוקה לחברתה, שאין בריה יכולה להכותו בין הדבקים, וזהו שנאמר: אחד באחד ייגשו. שכולן מוגשות ותכופות זו לזו.

הקשקשים סוגרים זה על זה ללא סדק צר ביניהם, כמו שריון קשקשים.

עד כאן יכול התיאור להתאים לתמסח או לתנין. כעת הופך התיאור לפנטסטי:

עֲטִישֹׁתָיו תָּהֶל אוֹר, וְעֵינָיו כְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר.

על פי `מצודת דוד`: ההבל היוצא ממנו בעת העיטוש תזריח אור, ורוצה לומר: כל כך גברה בו חום הטבעי, כאלו היה מלא אש, וכאלו יבריק ויאיר בעת יוציא ההבל, ואם כי טבע הדגים הוא קר. בקיעות עיניו רחבים ומזהירים כבקיעת השחר.

מצודת דוד אינו רוצה להתחייב שהאפצ`י של הלוויתן יורק אש, כמו אצל הדרקונים האגדיים, אבל הוא מציין, שחום גופו גבוה, שלא כמו הדגים, וכי הבל פיו לוהט.

מִפִּיו לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ, כִּידוֹדֵי אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ. מִנְּחִירָיו יֵצֵא עָשָׁן, כְּדוּד נָפוּחַ וְאַגְמֹן. נַפְשׁוֹ גֶּחָלִים תְּלַהֵט, וְלַהַב מִפִּיו יֵצֵא.
אין ספק שמדובר בפירומן מרשים. הוא יורק אש, חום ועשן.

בְּצַוָּארוֹ יָלִין עֹז, וּלְפָנָיו תָּדוּץ דְּאָבָה. מַפְּלֵי בְשָׂרוֹ דָבֵקוּ, יָצוּק עָלָיו בַּל יִמּוֹט. לִבּוֹ יָצוּק כְּמוֹ אָבֶן, וְיָצוּק כְּפֶלַח תַּחְתִּית.

פסוקים אלה מהללים את המוצקות והחוזק שבגופו. ממש טנק!

מַשִּׂיגֵהוּ חֶרֶב בְּלִי תָקוּם, חֲנִית מַסָּע וְשִׁרְיָה. יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל, לְעֵץ רִקָּבוֹן נְחוּשָׁה. לֹא יַבְרִיחֶנּוּ בֶן קָשֶׁת, לְקַשׁ נֶהְפְּכוּ לוֹ אַבְנֵי קָלַע. כְּקַשׁ נֶחְשְׁבוּ תוֹתָח, וְיִשְׂחַק לְרַעַשׁ כִּידוֹן.

כחיה מיתולוגית, כל מה שנחשב בעיני לוחמים בני אנוש לרב עוצמה, כמו חרבות ברזל ושריונות, חצים מקשתות ואבני קלע – פשוט מצחיקים אותו. הוא גדול מהחיים!

יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה, יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה.

כיצור ימי בעל דם חם מאד מאד, הוא מרתיח את המים סביבו.

אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב, יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה.

הוא נע במי הים, כשהוא משאיר אחריו שובל קצף הנראה כשער שיבה.

אֵת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה, הוּא מֶלֶךְ עַל כָּל בְּנֵי שָׁחַץ.

מצודת דוד מסכם את הפרק ומנסה לחלץ מתיאור הלוויתן איזה מסר אלוהי לאיוב:

עם שהוא במים מתחת לארץ, רואה הוא את כל הגבוה והחזק אשר על הארץ, ועם כי יודע הוא מכל הבריות הנפלאות, לא יחת ממי, והוא מלך וראש על כל אנשי גאוה, כי הוא מתגאה על כל, וכאומר: הנה השמעתיך פלאי יציר כפי, וממנו תשכיל גודל רוממתי. העולה מהמענה ההיא להשיב על תלונתו (של איוב) מדוע מכתו אנושה, והוא את הטוב עשה, כי ישיב אמרים לומר: הנה לצדיק אמיתי יש כוח הזרוע כמו לאל, למשול במטה ובמעל, ובחון נא אם תוכל לענוש החוטאים באמרי פיך, אז אודה לך גם אני, שצדיק גמור אתה...

הסברו של `מצודת דוד` מוזר ביותר. על פי הבנתו, אומר ה` לאיוב כך: ראה את הלוויתן, שהוא יציר כפי. על כולם הוא מסתכל מלמעלה. לצדיק כמותו (?) יש הכוח להעניש את החוטאים. אתה אינך מסוגל לעשות זאת...

אבל איוב לא ביקש כלל להיות הכוח הגומל טוב או רע. הוא שואל מדוע האל הכל יכול אינו עושה זאת, ועל זאת הוא אינו מקבל תשובה...

נספח בנושא דרקונים

אם הסכמנו, שלפחות חלק מתיאור הלוויתן האיובי הוא יציר דמיון, לא יפתיע אותנו לדעת, כי מפלצות קדמוניות פרנסו את סיפורי העם הקדומים במזרח התיכון מאז ימי קדם. על פי רוב קראו להן `דרקונים`. המילה `דרקון` – מקורה ביוונית. הדרקון הוא, בראש ובראשונה, יציר הדמיון, ובדמותו ובתכונותיו הוא מביא לידי ביטוי, ברוב המקרים, את הפחדים שלנו מפני עולם הטבע האכזר. כיצור דמיוני הוא משתנה מתרבות לתרבות, ובמזרח הרחוק קיימים בספרות העתיקה גם דרקונים חיוביים. בעשור האחרון פורח שוב ענף אגדי זה של תיאורי דרקונים, בזכות `משחקי הכס`, בספרות, במשחקי הפנטסיה, בטלויזיה ובקולנוע. לשם המחשה, תובא כאן דוגמה אחת מיני רבות, שאת מקורה לא הצלחתי לגלות. מה שמרתק בתיאור הוא הניסיון לתאר את הדרקון תיאור פסבדו-מדעי, כבעל חיים הקיים במציאות:

דרקון האש

הזן הנדיר ביותר מבין שלושת המינים הוא Draco flameus. מאוד קשה לראות וללמוד את הזן הזה, מכיוון שמשכנו שלו בלתי אפשרי לגישה עבור בני האדם. הדרקון הזה חיי בתוך הרי געש פעילים, וסביבתו הטבעית היא נהרות ארוכים של לבה ומערות לוהטות בבטן האדמה. בתוך עולם האש הזוהר והסלעים המותכים, שוכן אבי הדרקונים, ושם מתרחשים מפגשים, וועדות וטקסים, בהם לא צפה אדם לעולם.

דרקון האש מבלה את כל ימיו כתינוק בסביבה מחניקה זו, ורק כשהוא מגיע לבגרות הוא יוצא החוצה למסעות צייד קצרים.

דרקון זה הוא יצור לילי, הוא בדרך כלל עושה גיחות, כשהוא עטוף בלהבות, כשהחשיכה שולטת, אך רק כשמזג האוויר מאוד יבש והשמים צלולים. מים ולחות הם איום גדול ליצורים אלו, מכיוון שהם גורמים ל"איכול קשקש" (scale corrosion), מחלה קטלנית למין זה.

בטיוליו בעולם החיצוני, דרקון האש מבעיר שטח כביר של אדמה באש, צורב כל דבר בדרכו, הוא בולע בלהיטות את שאריות בעלי החיים שנותרו באפר. הוא נושף אש מפיו בזכות ערבוב זרחן ומתאן, אותם הוא מייצר ושומר בקיבתו השנייה. התערובת נדלקת במגע עם חמצן, ברגע בו הוא יוצא מפיו של הדרקון.

מאכליו האהובים הם פחמימניים, כמו שמן וביטומן, אותם הוא אוכל בכמויות ענקיות. הוא גם משתמש בחומרים אלה בכדי לנקות את `שיריונו` – לתעסוקה זו מקדיש דרקון האש שעות רבות.

הוא מטפל בשקידה בכל קשקש והוא נזהר תמיד מפגמים חשודים. זו אינה שאלה של יהירות, למרות שהדרקון הוא יצור יהיר מטבעו, אלא בגלל שהוא צריך לשמור על עצמו מפני אויבו הגרוע ביותר, איכול הקשקש. מחלה נוראה זו גורמת לקשקשים להתקלף ולהתפורר מהגוף, ובכך משאירה המחלה את עורו הרגיש חשוף ופגיע, לא רק מהחום הנורא הנוצר מהלבה הלוהטת, אלא גם להתייבשות, כתוצאה מהחום האינטנסיבי של סביבתו. הקשקשים, המכסים את כל גופו, עשויים מסגסוגת של אזבסט (חומר חסין אש) ומתכת. לקשקשים צבעים רבים, נעים בין זהוב בהיר לאדום, נחושת ושחור, קשקשים אלו הם הגנתו היחידה של הדרקון מהאש. בלי השריון הוא פגיע מהחום בדיוק כמו כל יצור חי אחר.

לכאורה מין זה היה נפוץ ושכיח בהרי הגעש של איסלנד, והוא היה טס עד אירלנד וצפון אנגליה. כמו כן, נאמר שמושבה קטנה של מין זה שרדה בסיציליה. מצד שני, אין הוכחות קיום של דרקוני אש ב`וזוב` (הר געש פעיל באיטליה).