מה שאלוהים לא אמר... פרק מ"ב/מני גל

מאת: מני גל, ציור יונה ארזי ת.פרסום: 29/12/17
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מה שאלוהים לא אמר...

פרק מ"ב

 

סיומו של ספר איוב הוא האבסורד בהתגלמותו. איוב חזר והקשה את השגותיו בדבר תורת הגמול, היא העיקרון המוסרי שהנחה את מעשיו כל חייו. עד לפני שבועות מספר הכל עבד לפי התכנית. איוב היה צדיק. לא רק שנמנע ממעשי עוול, הוא גם עשה מעשי צדקה. עושרו ואושרו הצטיירו בעיניו כגמול משמיים על צדקתו. ולפתע נשברו הכלים! אסונות ירדו עליו בזה אחר זה, למרות שלא חטא. רעיו של איוב, שלכאורה באו כדי לנחמו, לא התעלו לרמה הפילוסופית, ממנה אפשר היה אולי לספק לאיוב תשובות לשאלותיו המיוסרות. הם בחרו להציע לו להכיר בחטאיו שחטא לכאורה, והוסיפו כי האל גדול ורב כוח, וכי הרעיון של לבוא עמו במשפט אינו הגיוני. אין לבן אנוש זכות לעמוד מול האל ולטעון לאי-צדק אלוהי. איוב לא חיפש דרך קלה להימלט מהמצוקה הנפשית והאמונית בה היה מצוי. למרות שלא קיבל מהאל את התשובה המיוחלת, אמונתו בקיומו של האל ובנוכחותו האינטימית בחייו לא נתערערה.

תשובתו של איוב לדברי ה` בתחילת הפרק החותם את הספר מעידה על התפיסה האמונית של כותב הספר, תפיסה דתית מוגבלת, הקיימת בקרב מאמינים עד ימינו, לצד תפיסות מפותחות יותר. וכך אומר איוב:

יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל, וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה. מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת? לָכֵן הִגַּדְתִּי, וְלֹא אָבִין, נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי, וְלֹא אֵדָע. שְׁמַע נָא, וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר, אֶשְׁאָלְךָ, וְהוֹדִיעֵנִי. לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ, וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר 

איוב מקבל בהכנעה את גדולתו של האל, ואת אפסותו שלו. הוא מודה, שאינו מסוגל להבין את כל מעשיו של האל. הוא מוותר על ההתנצחות המשפטית עם האל, וממשיל עצמו לעפר ואפר. המאבק מסתיים בכניעה מוחלטת. לא מאכזב?

מה שמאכזב לא פחות הוא דמות האל, כפי שעולה מדפי הספר. זו אינה הפעם הראשונה שאני מצביע על העובדה שלפנינו טקסט שנכתב על ידי אדם, טקסט שבו מפרט הכותב את הדברים שהוא מייחס לאל. את חולשת הכותב אין לייחס לאל עצמו. מותר לנו בהחלט לנסח דברים אחרים, שאולי יתאימו יותר כתשובה לאיוב, ואת הניסיון הזה אני רוצה לעשות כעת:

גם הרֵעִים וגם איוב מסכימים כי אלוהים קיים, כי הוא רב עוצמה וכי פעולותיו נפרשות על פני היקום כולו. גם מרחב הזמן שבו פועל האל רחב לאין ערוך ממשך חייו של בן האנוש. גם איוב יכול להבין, כי בצד המצוקות האיומות בהן הוא שרוי, מתרחשים ברחבי היקום בעת ובעונה אחת אלפי ריבוא של אירועים המבקשים את תשומת לבו של האל. חלק מהם חשובים הרבה יותר ממצוקותיו של אדם יחיד. אם אלוהים אינו פועל ברגע זה לגמול לאיוב את הגמול המתאים לו, הרי זה משום שאלוהים מטפל ממש עכשיו בבעיה גדולה הרבה יותר, או משום שמתן שכר לאיוב יכול לפגוע במישהו אחר, או משום שמצוקתו של איוב היא חלק ממערכת גדולה מאד של פעולות אלוהיות, שבסך הכל הן חיוביות. משך חייו הקצר של אדם אינו מאפשר להשלים תמיד את הנהלת החשבונות אתו בטרם ימות, וחלק מהגמול האלוהי ניתן לבניו של הנפגע. מה שחשוב מאד לומר לאיוב, מה שאלוהים לא אמר, ולא ברור מדוע – הוא שגם האל יודע כי איוב לא חטא במודע כל חטא. ועוד, האל יכול היה לומר לו, לאיוב, כי מערכת השיקולים המניעה את פעולותיו של אלוהים כוללת גם את עיקרון הגמול, אך לא רק אותו. על כן אין עיקרון הגמול יכול להתממש במלואו בכל נקודה ונקודה ביקום. כמובן, יכול היה האל, לעומת זאת, לומר לאיוב בפשטות, כי עיקרון הגמול כלל אינו מנחה את פעולותיו.

לו יכול היה לשמוע דברים אלה מפי האל, או להגיע למסקנה זאת בכוחות עצמו (רעיו רחוקים מהרמה הפילוסופית הזאת), היה איוב אולי מנחם את עצמו בכך, שעד לפני מספר שבועות היו לו חיים נהדרים, וכי יכול הוא להיות אסיר תודה על כל הטוב הזה שחווה במשך חייו הארוכים. צדיקים שנשלחו למחנות ההשמדה עמדו בפני האפשרות הזאת, אם כי אחיזה באמונה מעין זו היא קשה מאין כמוה בתנאים של סבל כה נורא ובלתי מוצדק.

 

הצדק הוא עיקרון אנושי ולא אלוהי. התנהגות על פי עיקרון הצדק מועילה מאד לחיי חברה אנושית. הציפייה לניהול העולם כולו מלמעלה תוך אחיזה בעיקרון זה היא ציפייה תמימה ולא מציאותית. אבל באותה מידה תמים לצפות, שאלוהים הוא שילמד אותנו את הדבר. גם את התשובות לשאלות אודות טעם החיים ותכליתם חייב האדם לחפש בעצמו.

סוף דבר
מילים לסיומו של ספר איוב
מני גל

מכות גורל, הניחתות על אדם ירא שמים כתוצאה מהתערבות בין האל לשטן, אינן מזמינות סיום טוב לפרשה המפוקפקת הזאת. האם למדנו משהו מהספר? האם היתה לאורכו איזו התפתחות באמונתו של איוב? האם הציב איוב לאל שאלות בעלות משמעות, והאם קיבל תשובות מספקות לשאלות אלה?

מכל המלל הרב שהושמע לאורך פרקי הספר, על ידי איוב עצמו, על ידי ארבעת רעיו, או על ידי האל בכבודו ובעצמו, אני נותר עם פסוק אחד, שהרשימני:

כִּי כָל עוֹד נִשְׁמָתִי בִי, וְרוּחַ אֱלוֹהַּ בְּאַפִּי, אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה, וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה (פרק כ"ז)

את הדברים האלה אומר איוב לרֵעִים. מאשתו, המקוננת כמוהו על מר גורלם, קיבל איוב הצעה – `לברך` (כלומר לקלל) את אלוהים ולמות. איוב לא קונה את הרעיון הזה. אמונתו באל לא קרסה, והוא נותן לו, לאלוהים, הזדמנות להשיב לו על שאלותיו הקשות, המתמקדות בשני נושאים עיקריים – טעם החיים ועיקרון הגמול האלוהי למעשי האדם. ארבעת הרעים מציעים לאיוב את התשובה המסורתית: אם הוכית מכות גורל כה קשות, אין זאת אלא שהאל בחר לענוש אותך על חטאים נוראים שביצעת, גם אם אינך מודע לכך; חזור בתשובה, בקש את רחמי האל, והוא יגמול לך בסליחה ובהטבת מצבך. איוב עומד על שלו: הוא לא חטא, ולא רק זאת – הוא עשה מעשי צדקה וחסד. דבריהם של הרעים מקוממים מסיבה נוספת: כחבריו של האדם הסובל והמתאבל הם מסתלקים מתפקיד המנחם המזדהה והמסייע, ובוחרים לתקוף את איוב על התרסתו כלפי האל. הם מתיימרים לדבר בשם האל – חטא מאד מקובל בין שומרי מצוות.

איוב מוכיח את חוזק אישיותו. גם ארבעה רעים לא יכפו עליו לבגוד ברגשותיו ובראיית עולמו הרוחני. אותו פסוק שהוזכר לעיל מבטא את אמונתו הגדולה של איוב לא רק בקיומו של האל, אלא גם בנוכחותו בתוך נשמתו. אין קרבה אינטימית גדולה מזו. עם זאת, איוב חווה מצוקה גדולה בשל העובדה, שהאל אינו מדבר אליו, ואינו מסביר לו את הסתירה בין עקרונות הגמול האלוהי, שהדריכו את התנהגותו המוסרית כל חייו, לבין המציאות. על אף הסתירה, אומר איוב, כי כל עוד הוא חש בנוכחות האל בתוכו, הוא ימשיך להתנהג כצדיק למרות העדר הגמול.

סופו של הספר מאכזב, כאמור. אלוהים מדבר אל איוב, אך אינו מיישב את הסתירה המציקה לו. איוב מסכם את הדיאלוג עם האל בקבלה מלאה של המציאות המכאיבה. הוא מוותר על המשפט, שבו ביקש להוכיח את צדקתו ואת ניקיון כפיו, אך כניעה זו, שבה ממשיל איוב את עצמו לעפר ואפר, אינה מבקיעה סדק, ולו צר, באמונתו באל.

איך יכול אדם להמשיך להאמין באל, כאשר עיקרון הגמול, אחד מהבסיסים החשובים לאמונתו נתערער? עובדה! זהו איוב.

לקח אחד חשוב אני לוקח מהספר: האמונה באל היא עניין אישי, אינטימי, של כל בן אנוש בפני עצמו, ואין שום אדם אחר, הזכאי לשפוט את אמונתך מנקודת מבטו שלו. את הכתוב בפרק ל"ח: וַיַּעַן יְהוָה אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה, אני מבאר בדרך משלי. האל ענה לאיוב מתוך סערת הנפש של איוב עצמו. רק הוא יכול לברוא את התשובות לשאלות האמוניות של עצמו. הבחירה של איוב להמשיך ולהחזיק באמונתו באל היא זכותו הריבונית, ואל לנו לשפוט אותו על כך.