קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא - שיר השירים ב' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר ציור יונה ארזי ת.פרסום: 01/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אוֹר חֲבַצָּלוֹת 

זֶמֶר שׁוֹשַׁנִּים 
בַּשָּׁרוֹן עָלָה
רֵיחַ עֲדָנִים

חֲבַצֶּלֶת לָךְ
וְלִי הַשּׁוֹשַׁנִּים
בַּשָּׁרוֹן עָלָה
רֵיחַ עֲדָנִים.

השיר "אוֹר חֲבַצָּלוֹת" של שרה לוי תנאי, מהדהד את הפסוקים הראשונים בשיר השירים ב. הפסוק הראשון, בפני עצמו, הולחן בידי עזרא גבאי ובוצע בפי עליזה עזיקרי. הנה, גם פרק ב, כבר בשורות הראשונות שלו, הנו עדות נוספת להשפעה הגדולה של שיר השירים על הזמר העברי.

אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים, בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי.

ניתן להדגים באמצעות פסוקים אלה את הדיאלוג בין פשט הכתוב לבין האלגוריה של מדרשי חז"ל. כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת – הייחוד של אהובתי בין כל הנשים סביבה. והאלגוריה – הייחוד של עם ישראל בין הגויים. תשובת הרעיה: היא ממשילה את דודה לאילן – הייחוד שלו כאילן הנושא פירות בין עצי הסרק. ובאלגוריה - האלוהים מול הפיתוי של אלילי הסרק, שאינם באמת מניבים פרי. לעומת זאת, אלוהים הוא כאילן שבאמת נותן גם צל וגם פרי. האילן, כמוהו כמו דודה של הרעיה / כמו אלוהי ישראל: מושלם בכל המעלות.

לעומת זאת, במדרש אחר: כל העצים האחרים נותנים צל, אך אין להם פרי. ואילו אני בחרתי דווקא את התפוח, שכולם בורחים ממנו כיוון שאין לו צל, ואני בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי. למה? כי הוא מניב פרי של אמת. הפרי הזה הוא התורה. המסר של הפשט הוא הבחירה של הרעיה בדודה מכל הגברים והבחירה של הדוד ברעיה מכל הנשים; ואילו של האלגוריה - אלוהים בחר בישראל מכל האומות, וישראל בחרו לעבוד את הקב"ה לבדו.

הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי.

הפשט: הרעיה מתארת את עצמה כחולת אהבה שאינה ממומשת. אהבתה לדודהּ נסכה בה שיכרון, כאילו הוא הביא אותה אל בית היין. מבטו עליה עורר את אהבתה. היא חולה ומבקשת מחברותיה לסייע לה. היא מתארת תיאורים אירוטיים של תשוקה.

על פי הדרש, כנסת ישראל הכמהה להתגלות של הקב"ה, בתקופה של הסתר פנים, חורבן וגלות. בית היין הוא כאוהל מועד, שמאלו וימינו הם תיאורי הנסים במדבר. העם הכמה להתגלות נזכר בימים הגדולים של הקשר הממומש בין הקב"ה וכנסת ישראל.

להקת "צלילי העוד" שרה את הפסוקים הללו בלחן עממי, והצמידה אותו ל"חנהל`ה התבלבלה", גלגול של "מעפולה" של אלתרמן. השרשרת הזאת הייתה אחד הלהיטים הגדולים של הזמר המזרחי בשנות השבעים.

המילים "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" מופיעות גם בשירה של נעמי שמר "על כנפי הכסף". את השיר כתבה נעמי שמר לנשף הניצחון של חיל האוויר על הישגו הגדול במלחמת ששת הימים. השיר רצוף שברי פסוקים מן התנ"ך, ובין השאר היא כותבת על הטייס: 
טָס אָחִי וּפָנָיו לָאוֹר
וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.

הנערה משביעה את בנות ירושלים: אל תהרסו לי את הפנטזיה... אל תספרו לי שעליי להתפשר, שאין סיכוי להמתין לאביר על הסוס הלבן. הניחו, היא מפצירה בהן, לאהבה, עד שיגיע יומה להתעורר.

ובאלגוריה המדרשית מדובר על תשוקת הגאולה של עם ישראל. הגאולה היא החיבור בין עם ישראל והקב"ה. אל תנסו לשכנע אותנו שאנו מפנטזים בגאולה שלא תחפץ. יומה יבוא.

ההשבעה הזאת מופיעה עוד פעמיים בשיר השירים, ולשלוש השבועות הללו משמעות רבה בהיסטוריה של עמנו, אך לכך אתייחס במאמרי האחרון על שיר השירים.

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת. דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים. עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ.

הרעיה מרוחקת מן הדוד ומדמה שהוא מגיע אליה. מכוח אהבתו, הוא מדלג על ההרים אליה, אץ רץ בדילוגים מירושלים לעין גדי. היא חושבת שהוא כה משתוקק אליה, עד שהוא מקצר את ההליכה ככל האפשר, ולכן הוא מדלג אליה.

"קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא" – איך קול יכול לבוא? האם האדם מדלג על ההרים או קולו? התשובה לשאלה זו אינה ברורה. יש פרשנים הדורשים את הפסוק באמצעות פיסוק: "קוֹל: דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא". היא שומעת קול, ומזהה אותו כדודה. היא מספרת על תשובתו אליה.

מדרש על הפסוק מספר שמות, "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים", נודד אל הפרק שלנו בשיר השירים. הקול הוא משה. הוא מודיע לבני ישראל במצרים את בשורה הגאולה. אבל הם מתעקשים לא לקבל את הבשורה, ויש להם שלל תירוצים. המדרש מצטט חכמים שונים המתארים תירוצים שונים. למשל – חלפו רק 210 שנות גלות, והרי בברית בין הבתרים נאמר בפירוש שהגולה והעבדות תהיה בת 400 שנה. והתשובה שנותן המדרש, היא שיש קיצורי דרך בהיסטוריה; קיצור פז"מ. "אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם, אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת, מדלג על הקצים ועל החשבונות ועל העיבורים, ובחודש הזה אתם נגאלין, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים". וכך, באמצעות פסוקים אלה משיר השירים, ניתן מענה לכל התירוצים נגד הגאולה. החכמים שדרשו את סרבנות הגאולה של אבותינו במצרים, התפלמסו למעשה עם סרבני הגאולה בדורם. והמסר הזה נכון גם לחרדים בימינו, שהתנגדו לציונות כי צריך להמתין בפאסיביות לבוא המשיח, ורבים מהם עדין לא למדו.

שרה לוי תנאי הלחינה גם את הפסוקים הללו. הגרסה המקוצרת, עד מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת, מוכרת יותר, אך יש גם גרסה רחבה, הממשיכה פסוק נוסף ונודדת לפסוקים נוספים משיר השירים.

במאמר על פרק א ציינתי ששיר שירים תופס מקום מרכזי בסדרי הפסח הקיבוציים. הפסוק השכיח ביותר בסדרים הקיבוציים, במגוון לחנים, הוא זה: 
כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר, הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ.

השיר הראשון שהלחין נחום היימן, בגיל 17, הוא "נִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ". לחן אחר לאותו פסוק כתבה שרה לוי תנאי. 
מתתיהו שלם השתמש במילות הפסוק לשירו "פנה הגשם":
פָּנָה הַגֶּשֶׁם,
חָלַף, הָלַךְ לוֹ.
עֲנַן רָקִיעַ
חָלַף, הָלַךְ לוֹ.

נעמי שמר, ב"יש לי חג", פתחה את אחד הבתים במילים:
הנה היום חָלַף הָלַךְ הַגֶּשֶׁם
ובמרום חמה גדולה תלויה.

ובשירה "פסח כאן":
רוח ממדבר
וְהַסְּתָו עָבָר 
זה סימן שפסח כאן.

ובהמשך השיר: 
יוצאים בחודש האביב
הבן שואל האב מקשיב
וְקוֹל הַתּוֹר 
ושיר מזמור
ואור גדול סביב.

ונתן יונתן כתב בשירו "הרדופים", אותו הלחין ושר שלמה ארצי:
תְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, והנשר היגע - 
אל קִנו חזר בחושך מדרכי האלוהים.

למופע של עפר גביש ושלי, העוסק בשיר בזמר העברי, הענקנו את השם "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ". הזמיר הוא זמירת הגפן, אבל אנחנו בחרנו בכותרת דו משמעית, המתייחסת לזמיר גם מן המילה זמר. ובכך כיוונו לדעת רש"י, שפרש ברוח זו את מצוותו של יעקב לבניו, ברדתם למצרים לשבור שבר: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ".

במדרש שיר השירים רבה מפרשים את הפסוק לעניין הגאולה. "הַנִּצָּנִים" הם מנהיגי הגאולה ומבשריה, משה ואהרון. "עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ" – הגיע זמנן של ישראל להיגאל... הגיע זמן של מצרים שיִזָמְרוּ... הגיע זמן של ים שיבקעו מימיו... הגיע זמן של שירה שתֵאמר, שנאמר: "אז ישיר משה"... "וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" – אמר רבי יוחנן: קול תייר טוב נשמע בארצנו; אי זה זה? זה קולו של כורש".

"עֵת הַזָּמִיר" הוא שמו של רומן מאת חיים באר, רומן בעל מרכיבים אוטוביוגרפיים, המתאר את סיפורו של חייל ברבנות הראשית, בתקופת מלחמת ששת הימים. באר מבקר בספרו את התגברות המתח המשיחי בקרב הציונות הדתית, וההשראה לשם הספר היא מ"שיר השירים", שהמדרש עליו עוסק בגאולת עם ישראל, ובמיוחד בפסוקים אלה.

בפואמה הציונית "מסדה", למדן רומז לסימני האביב והגאולה של המדרש על שיר השירים, כאשר הוא מציג במילות שה"ש את הפניית העורף לגולה:
על אשר הָלַךְ חָלַף לו –ֹ
לֹא, לֹא צַר, לֹא צָר.

קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי, יָפָתִי, וּלְכִי לָךְ. יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה. אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים, מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר. דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים, סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר.

שושנה דמארי שרה את "דּוֹדִי לִי" בלחנה של נירה חן, להקת הנח"ל שרה את "יונתי בחגווי הסלע" בלחנו של דובי זלצר, בצלאל אלוני כתב לעפרה חזה, ממילות שיר השירים את "רֹעָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים", מתתיהו שלם הדביק את "רֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים", לדוד המלך, בשירו "ודוד יפה עיניים". ושאול טשרניחובסקי כתב את השיר "בין חגווי הסלע":
וְהָיָה בְּחֶשְׁכַת הָעֶרֶב
כִּי יִתְכַּס בַּעֲרָפֶל הַיָּם,
וְרוּחַ מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב
כִּי יִלְחַשׁ לָרֹתֶם הַנָּם,

לִמְעוֹנִי בֵּין חַגְוֵי הַסֶּלַע,
הָעֶלֶם, תָּבוֹאָה עָדַי!
תַּעֲלוּמוֹת יִתְלַחֲשׁוּ צִ`ינָרִים
יָרֵחַ שָׁם יָהֵל בַּגַּיְא.

אֵלַי! דְּמִי הַלַּיִל הִגִּיעַ,
הַזָּמִיר כְּבָר עָמַד מֵרֹן.
בּוֹא! אָבִי עַל תּוֹעֲפוֹת יַיְלָה
שָׁם יִנְהַג אֶת עֶדְרֵי הַצֹּאן.

אֲנִי בַּאֲבִיב יָמַי רַעֲנָנָה,
שְׁחַרְחֹרֶת וְיַעֲלַת חֵן,
כַּגַלִּים יָנוּעוּ שְׁנֵי שָׁדַי,
וְשִׁנַּי יַלְבִּינוּ מִשֵּׁן.

לִרְגָעִים תֻּצַּתְנָה, תִּדְעַכְנָה
שְׁתֵּי עֵינַי שֶׁעָמְקוּ מִתְּהוֹם,
אֲנִי - אֵשׁ, אֵשׁ חֶשֶׁק, אֵשׁ תַּאֲוָה,
אֵלַי בּוֹא - הֵן כְּבָר רַד הַיּוֹם.

על פי מדרש חז"ל, בעל השובך – הקב"ה, מצפה מכנסת ישראל הקוראת לתשועתו, להתנהל ביחס אליו בתפילה ובמעשים טובים. קולך ערב – התפילה. ומראך נאווה – מעשים טובים. כמו יונה הקוראת לבעל השובך – בתפילה / ובמעשים טובים.

מאיר אריאל כתב מדרש על "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע" – "מדרש יונתי".

מאיר אריאל בשיר מלא כעס, המתכתב עם מקורות ישראל רבים ומגוונים אך בעיקר עם שיר השירים, חובט בחברה הישראלית, על העוולות בתוכה, על חוסר הצדק, ובעיקר על יחסה לפלשתינאים, שלטענתו מקעקע את צדקת דרכנו. מאיר שר "יונתי שוב בחגווי הסלע", כאומר שכבר היינו בסרט הזה, ומזהיר שהתנהגות בלתי מוסרית מסכנת את קיומו של הבית השלישי, ועלולה להמיט עליו חורבן, כפי שכבר קרה בעבר. הגאולה אינה מובנת מאליה, היא מותנית בכך שכנסת ישראל תקיים את מה שמצופה ממנה. "אל תעוררו את האהבה עד שתחפץ", והוא מזהיר "אל תעוררו ואל תעירו, שנאה שלא תחפץ". מזהיר מפני שנאה ואולי מלחמה שאנו עלולים להמיט על עצמנו.

נעמי שמר לקחה מפסוק זה את המילים "הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ", והם מופיעים בשירה "אחותי רוחמה".

אהוד בנאי מחפש בסתר המדרגות את הכוכב של מחוז גוש דן:
אחפש בין הסמטאות, בסתר המדרגות 
אחרי כוכב חום אגוז זוהר שיאיר לי בלילות. 
מקטרתי כבויה, נשמתי שבויה, עד שהיא תחזור לכאן 
עד ששוב יאיר, מעל העיר, הכוכב של מחוז גוש דן.

****

ב-1966 כתב חנוך לוין הצעיר, בן ה-23, במדורו הסאטירי "דף האחוריים של חנוך לוין", שערך בעיתון הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב "דרבן", את הסיפור הקצר "דודי חוני".

"דודי חוני שכב לישון מתחת לחרוב והתעורר מקץ 2000 שנה מתחת ללוח מודעות. גם אלה שחשבוהו למת כבר היו מתים מזמן. קם דור שלא חשב עליו כלל.

ימינו, ימי שיר השירים, הניצנים נראו בארץ, כמו שנאמר בפזמונים הפופולאריים.

כל שד – עופר, כל אף – מגדל. דודי חוני היה אדם תמים. הוא ניער את העשבים מכותנתו והלך אל הרחוב למכור את מעגליו. והימים, ימי שיר השירים; חינניות מנומשות טופפות לאיטן כשהן נשענות על חמודים מתולתלים וצוואריהן מכוסים פרוות שועלים קטנים. דודי חוני, היה אדם בלתי מציאותי; הוא חש למכור מעגלים בעולם ישר זווית. הייתה זו שטות.

כמובן, הימים, ימי שיר השירים, מה תעשה שולמית ספורטיבית במעגלי זקן עיקש? הימים נפלו זה אחר זה כמו חרוזים. שרדו בחיים רק אלה שידעו לפזם. הם הרנינו לך את ימותיך באבי אביך. אני ידעתי שדודי חוני לא יוכל לשיר. הוא היה זקן. 2000 שנים הופכות כל אדם לספקן. כששמע אותם שרים שהם חבצלות השרון ושושני העמקים שעיניהם כיונים ולחייהם כערוגות בושם, חייך ולא האמין.

אלוהיו שלו לא דיבר חלקלקות כאלה אפילו כשהיה מרוצה. הרבה חורבן ראה מכדי שיתפתה להאמין שקורות בתיהם עשויות ארזים.

ראיתיו בפעם האחרונה לפני חודש. בטרם יצא, השליך אל האש את מגילת היוחסין שלו, מגילה עתיקה ומפוררת. בין דודי חוני לבין ברטה קיש הייתה רשימה ארוכה של מחשבי קיצין מבולבלים אך נקיי זרע. לא היה סיכוי שיהיה המשך, הימים ימי שיר השירים, כל הפקחים הם ממזרים. ראיתי אותו יורד לכיכר העיר ומתמוטט בתוך המון רב של ששים מלכות, שמונים פילגשים ועלמות לאין מספר.

מכרים סיפרו לי שהמשיך ללכת ולצייר את עיגוליו. בשדרה אחת התקלסו בו הילדים והוא גער בהם שלא יבלבלו לו את העיגולים. שולמית אחת שארבה לו בסתר חדר המדרגות, פירשה את דבריו באופן מסולף וטלפנה למשטרה. מצאוהו השומרים הסובבים בעיר, היכוהו פצעוהו.

השבעתי אתכן, בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו?"

הסיפור עוסק בשבר התרבותי היהודי ישראלי עברי בימינו, ובביקורתו של היוצר על ההוויה הציונית, בתלת שיח וירטואוזי בין שיר השירים, חוני המעגל וההוויה הישראלית העכשווית.

על פי גרסת התלמוד הירושלמי, חוני המעגל נרדם סמוך לחורבן בית ראשון והתעורר עם הקמת הבית השני. חוני בסיפורו של לוין נרדם לאחר חורבן הבית והתעורר לתוך ההוויה הציונית של מדינת ישראל, שמקובל להציגה כבית השלישי. אולם בעוד חוני מן הירושלמי מתקבל בכבוד מלכים, הציבור זוכר אותו כמי שמכניס אור לבית המקדש בהיכנסו אליו ואכן בכניסתו לעזרה היא מתמלאת נהרה, ובעוד חוני מהבבלי אינו מתקבל בבית המדרש אך הוא לפחות זוכה לשמוע שהדור החדש זוכר אותו לטובה ומתהדר בגדולתו בתורה – חוני של חנוך לוין מגיע לחברה הישראלית, ולא זו בלבד שאינו מוצא את עצמו ונתקל בעוינות ובוז, "גם אלה שחשבוהו למת כבר היו מתים מזמן. קם דור שלא חשב עליו כלל".

הזירה של הסיפור היא מדינת ישראל של שנות השישים. החברה רואה עצמה כהתגלמות שיר השירים. שיר השירים הוא שיר רענן של אהבה ונעורים. העבריות הצעירה תפסה את עצמה במונחים של התפרצות מחודשת של נעורים וביהדות הגלותית – כזקנה ומיושנת. חנוך לוין לועג לתפיסה הזאת, ומציג את ההוויה הישראלית כהוויה תרבותית רדודה ווירטואלית, שיש לה יומרה של שיר השירים, אך למעשה אין היא אלא פלגיאט זול של פזמונים פופולאריים. בהוויה הזו, היכולת לשרוד היא רק באמצעות התחברות לאותה תרבות פזמונית "שרדו בחיים רק אלה שידעו לפזם". כל הסיפור מתאר את ההוויה הישראלית כבבואה עלובה של שיר השירים. הצעירים הישראלים מאמצים את מראה הנעורים החיצוני של הוויית שיר השירים – השולמית, שדייך כעופרים, אפך כמגדלות, שועלים בכרמים, חבצלות השרון ושושני העמקים, עיניהם כיונים ולחייהם כערוגות בושם. "יונתי בחגווי הסלע, בסתר המדרגה" נכתב בשיר השירים, ואצל לוין – "שולמית אחת שארבה לו בסתר חדר המדרגות". בשיר השירים השולמית אומרת "מצאוני, השומרים, הסובבים בעיר, היכוני, פצעוני". אצל לוין השומרים היכו את חוני, אחרי שהשולמית "פירשה את דבריו באופן מסולף וטילפנה למשטרה". בשה"ש אומרת השולמית "השבעתי אתכן בנות ירושלים... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". לוין, המספר, מסיים את סיפורו: "השבעתי אתכן בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו"?

הדוד הוא הגבר האהוב בסיפור האהבה בשיר השירים. בסיפורו של לוין, חוני נקרא "דוד". בעצם כינויו "דוד" הוא הופך לדמות בתוך ההוויה של "שיר השירים", אף שהוא זר ומוזר להוויה הישראלית של פסבדו שיר השירים, אותה מבקר לוין. יש כאן אמירה, שההוויה הישראלית אינה יכולה להתנער ממה שמייצג הדוד. "דוד" הוא גם ביטוי לאדם ארכאי גלותי בעברית הישראלית המודרנית. ההוויה הישראלית אינה יכולה להתנתק מן הדוד הזה, אך היא אינה מקבלת אותו והוא אינו מתחבר אליה. הדוד הזה הוא מנוכר ואבוד. אין סיכוי שהוא ידע לשיר את שירי התקופה. כשהוא שומע את בני התקופה השרים על עצמם את שירי שיר השירים, הוא מתייחס לכך באירוניה, "חייך ולא האמין".

לחוני חכמה של בן 2000 שנה. הוא ראה הכל, ואין הוא קונה את הסיפור הציוני. ממרומי ניסיונו המפעל הציוני נראה לו פיקציה. "הייתה לו רשימה ארוכה של מחשבי קיצין". בעיניו הציונות היא חוליה בשרשרת של משיחי השקר ומחשבי הקצין לאורך שנות הגלות, וסופה – מפח נפש כמו בגלי משיחיות השקר. בדבריו אודות מחשבי הקצין, הוא רומז למשיחיות של הציונות הדתית, שהסתמכה על פירוש פסוקים משיר השירים. למשל – "עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" שהיווה בסיס לחישובי קיצין של הגר"א, שהציג את הגאולה שעתידה לבוא בשנת תש"ח והייתה מוקד הזדהות בקרב הציונות הדתית. "קול דודי דופק" – דרשה של הרב סולובייצ`יק ביום העצמאות תשט"ז, שהייתה בסיס למאמר חשוב שלו, שעיקרו – אסור להחמיץ את ההזדמנות לגאולה ועוד. חנוך לוין, מזדהה עם אותו חוני, שגישתו האירונית והספקנית כלפי הציונות מבטאת את ראייתו שלו. על פי הפרשנות המסורתית המקובלת, לפיה שיר השירים עוסק במערכת היחסים בין אלוהים לכנסת ישראל, הדוד הוא אלוהים. אם כך, "דודי חוני" המפוכח, כמוהו כאלוהים הנצחי שמתייחס בבוז ליומרה הציונית, אך הציונות מגרשת אותו מעולמה בבושת פנים.

חנוך לוין נולד בת"א, להורים עולים חדשים, שעלו 8 שנים לפני הולדתו מלודג`. הוא למד בבתי ספר דתיים בת"א. בשנות החמישים, הציבור הדתי נתפס כ"אחר" בהוויה הצברית, ובוודאי כאשר מדובר בבן של עולם מפולניה. ברבים מאוד ממחזותיו מתאר לוין את הוויית הפליטות והניכור של העולים, וכך גם בסיפור זה. מיכאל הנדלזלץ מעלה השערה שחוני הוא קיצור של חנוך, ובעצם לוין מתכוון לעצמו.

לוז דמותו של חוני של חנוך לוין הוא הבדידות, הניכור וחוסר השייכות שלו. הוא אינו יכול למצוא את מקומו בעולם אליו התעורר. העולם הזה מתנכל אליו, מכה אותו, משפיל אותו, לא מבין אותו. הילדים מתקלסים בו. הממסד (השומרים) והחברה כאחד מקיאים אותו מתוכם. חוני הוא אנכרוניזם בסביבה אליה נקלע, הוא "מנסה למכור מעגלות בעולם ישר זווית". לוין מתאר את ההוויה הישראלית כהוויה של זוויות ישרות, שחסרה בה העיגוליות של ההוויה היהודית בגולה, והיא דוחה את מי שמנסה לעגל את המרובע (רמז ליומרה הציונית לרבע את המעגל).

****

שיר השירים הוא שירה של הגאולה, ואך טבעי שנתן אלתרמן, יתכתב עם שיר השירים באפוס של גאולת ישראל בימינו, "שירי עיר היונה".

הוא כותב על הַנִּצָּנִים:
עוֹד יֻגַּד בְּשָׁנִים בָּאוֹת
אֵיךְ נָבְטוּ בְּלֵילוֹת בְּרִיחָה
עַל בַּדֵּי הָאֻמָּה הַזֹֹּאת
נִּצָּנִים נוֹרְאֵי פְּרִיחָה.

בתיאור קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא נאמר: מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים.
"סיפור מלילה" מתוך שירי עיר היונה, מעלה על נס את גבורתה של ברכה פולד, הנערה מן "ההגנה" שנפלה מאש הבריטים ב"ליל וינגייט". אלתרמן מתאר את תושבי העיר תל אביב, המציצים "מִן הַחֲרַכִּים" בנשים הלוחמות, המושיעות, במעין היפוך תפקידים לתפקידו של הדוֹד.
וְהַמֵּצִיץ מֵחֲרַכִּים בְּרַחַשׁ
אַחַר נָפְלָן עַל פִּי מוּסַר אָבוֹת
וְהַהוֹפֵךְ אֶת שְׁמוֹתֵיהֶן עִם שַׁחַר
לָאֳנִיּוֹת בַּיָּם וְלִרְחוֹבוֹת.

היפוכו של הדוד המדלג ומקפץ להביא גאולה, משגיח ומציץ מאחר כתלנו להחיש את בואה, הוא מלאך ה"חִדָּלוֹן" העומד "אַחֲרֵי כּתְלָם בְּלִי נוֹעַ". החִדָּלוֹן, הוא היפוכה של הגאולה; הוא "ההרס העצמי והאבדניות בדמות התבוללות ושואתיות", כפי שפירש יריב בן אהרון.

הפסוק של אלתרמן על החִדָּלוֹן, ב"צלמי פנים" מתוך "שירי עיר היונה", מפורש בידי יריב כהיפוכו של הפסוק בשיר השירים על קוֹל דּוֹדִי:
גַּם אֶת תָּווֹ הַדַּק שֶׁל חִדָּלוֹן
הַקָּם כְּמוֹ אַחֲרֵי כּתְלָם בְּלִי נוֹעַ.

קולו של הדוד הוא קולו של הגואל ש"הִנֵּה זֶה בָּא". ב"שִׁבְחָם שֶׁל הַכֵּלִים", כותב אלתרמן בשבחם של כלי הנשק והמערכה, ומעניק להם מעמד כמעט משיחי. והוא מדבר עליהם במילות שיר השירים, על הדילוגים של קוֹל דּוֹדִי:
שֶׁדִּלְּגוּ כַּיְּעֵלִים בְּבוֹא הָאוֹת, 
דָּלֵּג וְהִשָּׁלַח וְהִתְעוֹפֵף וְהִנָּעֵץ.

****

ההתיישבות הציונית קיבלה השראה משיר השירים לשמות יישובים, שלושה מהם מן הפרק שלנו:

נִצָּנֵי עוֹז - מושב באזור השרון ליד טול כרם השייך למועצה אזורית לב השרון. היישוב הוקם בשנת 1951 כהיאחזות נח"ל ואוזרח בשנת 1952. שמו של היישוב מציין גבורה ועוז, והוא משתמש ב"ניצנים" של שיר השירים, המרמזים אל הגאולה.

חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן - מושב של תנועת האיחוד החקלאי באזור השרון ליד נתניה, במועצה אזורית עמק חפר. היישוב הוקם על ידי חלוצים מפולין ב-1935. היישוב נקרא על שמה של לילי פריימן מקנדה (`לילי` היא חבצלת באנגלית). בעלה, אהרון פריימן, עמד בראש ההסתדרות הציונית בקנדה וסייע ליהושע חנקין ברכישת אדמות האזור. וכמובן שצירוף המילים לקוח משיר השירים.

שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים – לא רחוק מחֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, נמצא המשך הפסוק. שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים היא יישוב קהילתי ליד נתניה, במועצה האזורית עמק חפר. היישוב נוסד ב-1954 כמעברה לעולים מאירופה.