בכיתי, בכיתי חיכיתי, חיכיתי, - שיר השירים ג' | דודו פלמה

מאת: כתיבה וציור דודו פלמה ת.פרסום: 02/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 מיכאל / מרים ילן שטקליס

 חיכיתי, חיכיתי,

בכיתי, בכיתי,

ומי לא בא?

מיכאל.

 

והוא הבטיח פעמיים,

כי יבוא אחר הצהרים.

ומי לא בא?

מיכאל.

 

שמלה לבשתי יפה מאוד,

וסינר בו רקום אפרוח ורוד.

ומי לא בא?

מיכאל.

 

והבובות כולן לשון השכבתי.

חשבתי: שלא תדענה-

שלא תפרענה –

אותי ואת מיכאל.

 

ובחלון ישבתי,

והקשבתי,

וחשבתי –

מיכאל.

 

ובגְזוזְטְרָה עמדתי,

ולחצר ירדתי,

וחרדתי –

מיכאל.

 

והוא לא בא.

והוא לא בא,

מיכאל.

 

מחר אלך השכם בבוקר אל

הגן,

ואשב לי, ואבכה כל הזמן.

מיכאל.

 

2.

עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. מְצָאוּנִי, הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר: אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם? כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי. 

 

אז לילדה משירה של מרים נמאס לחכות. לפחות לילדה משיר השירים, שבגרה והחליטה לשבור את כל המוסכמות בקול נפץ גדול של התרסה והכרזה: הנה אני! כמות שאני! מה תעשו לי? ובמקום שהיא תחכה לו ותבכה היא יוצאת ויוזמת פמיניסטית שכמותה.

יש בו משהו בשיר השירים בכלל ובפרק ג` בפרט, שמאוד מקדים את זמנו. פורץ גדר ונכנס מבעד לחרכים נגד רצון כולם. והנשים, שדוברות בו שיר, הן חזקות, עצמאיות ונוטלות יוזמה.   והגבר, הגבר נתפס בכף ומובא בחוזק יד אל בית אימה. כי כך צריך להיות. אולי בעצם פעם כך היה, והלוואי שכך יהיה שוב.

ואז באה יונה וולך וסיכמה:

 

את יותר מדי / יונה וולך



אל תביטי בדרך עד סופה 
אל תביטי בדרך עד סופה 
אל תביטי בה 

אל תושיטי יד כשאת רוצה 
אל תושיטי יד כשאת רוצה 
אל תושיטי יד 

את יותר מדי רוצה 

אל תבכי בקול כשאת בוכה 
אל תבכי בקול כשאת בוכה 
אל תבכי בקול 

את יותר מדי בוכה 

אל תשתקי לרגע כשאת שקטה 
אל תשתקי לרגע כשאת שקטה 
אל תשתקי יותר 

את יותר מדי שקטה