האריה והדבש - שיר השירים ה' | דודו פלמה

מאת: כתיבה וציור דודו פלמה ת.פרסום: 04/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים.

אחד הדברים הנפלאים המתרחשים בשיר השירים ובסופו של דבר גם מחברים אותו אל התנ"ך, היא העובדה שבתוך מצהלות האהבה וניחוח השיכר המרחף באוויר מהדהדים סיפורים שאירעו בתנ"ך בעבר. כלומר שמי שכתבה ושרה את השירים הללו, הייתה בהחלט ערה לקיומם של הסיפורים האלה. ובהחלט אפשר גם לראות בנקל שסיפורים אלה היו קשורים גם הם לאהבה ולכאב שהיא נושאת בכנפיה.

כמו בדרך קסם היא מעלה, באמצעות הלשון, את האריה הטורף (אָרִיתִי) מתוך היער (יַעְרִי יערת דבש) ואת הדבש היא מערה אל השיכר, ומשם הדרך כבר קצרה אל שמשון וחבר מרעיו המשתעשעים עם בנות פלשתים. והופ בלי משים כמעט אנחנו מוצאים עצמנו מוטלים בין שמשון לדלילה, שאהבתו אותה עיוורה אותו תרתי משמע והובילה אותו אל סופו הטרגי.

יאיר זקוביץ כותב במאמר על הקשר בין שיר השירים לסיפורי שמשון, גם על השיר הפותח את פרק ה`: "באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי... אכלו רעים שתו ושכרו דודים " (שה"ש ה`, א). בכתוב זה מצייר המשורר את מנעמי האהבה השמורים לאוהב כרדית דבש ואכילתו, ומתיאור הנאת הדוד עובר המשורר להנאת רעיו הנוטלים עמו חלק במשתה החתונה. כשהנאתם היא אכילה ושתייה של ממש.

באואר היה הראשון שעמד על כך כי הסיפור העומד ביסוד חידתו של שמשון (שופטים י"ד) – אכילת הדבש מגוית הארי, יסודו במשחק מלים למלה ארי הנושאת בערבית גם משמעות של דבש ונראה כי אף בעברית היה למלה ארי פרוש זה, כפי שעולה מן הפעל ארה שנשתמר בלשוננו:  "אריתי מורי"... (שה"ש ה`, א). בסיפור האהבה נשמרת אותה סמיכות הפרשיות כמו בשירה: קדם אכילת הדבש: "והנה דבורים בגוית האריה ודבש וירדהו אל כפו וילך הלך ואכל... (שופטים י"ד, ח-ט), ואחריה המשתה (פס` י ואילך).

ראוי אף לציין כי אין במקרא משתאות חתונה אלא בפסוקינו אלה שבסיפור ובשירה. הרעים אליהם פונה הדוד בשיר-השירים הם, הם המרעים (שופטים י"ד, יא) האורחים לשמשון בשמחת המשתה".

היכולת המופלאה והמורכבת של מחברת השיר, לארות את סיפורי האהבה והדבש של שמשון אל שיר השירים באמצעות השפה והלשון, מזכירה לנו שכך צריכה להראות תרבות אמיתית, זו המשתמשת בחומרים מן העבר ורוקמת אותם אל תוך ההווה ללא מורא וללא משוא פנים.

ובעקבות כל אלה גואים בי געגועים לימים בהם נשים ישבו בהמולת בית מרזח בפאתי ירושלים, ושרו שירי אהבה מורכבים כשהן גומעות קנקני שיכר ותופסות ראש. אח מי יתנני זבוב על הקיר בבית מרזח כזה. מי.