קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק - שיר השירים ה' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה ויקיפדיה,מאת לא ידוע - אתר פלמ"ח, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=25616687 ת.פרסום: 04/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי. אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק. פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם? דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר, וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי, וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק, עָבָר. נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ, בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי.

הרעיה מספרת לחברותיה, בנות ירושלים, על חלומה. "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" – החלום, שבו אדם רואה מהרהורי לבו. "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק" – הדוד מתדפק על דלתה, מבקש שתפתח לו, מכנה אותה בשמות חיבה רבים.

הציונות הדתית פירשה זאת כגאולה המתדפקת על דלתותינו. האם נחמיץ אותה? האם לא נשמע את הקול? זה לב המחלוקת בין הציונות הדתית לבין החרדים. הציונות הדתית התריסה כלפי החרדים, שאינם שומעים את הקול. "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק" – זה שם הספר של הגרי"ד סולובייצ`יק, מספרי היסוד של הציונות הדתית. הספר מבוסס על דרשה של הרב סולובייצ`יק ביום העצמאות השמיני של ישראל - תשטז 1956, שבה הציג את הקמת המדינה כנס של אתחלתא דגאולה וקרא לעם ישראל לא להחמיץ את האותות.

על בסיס שיר השירים, המתאר כיצד דופק הדוד על דלתה של הרעיה, אך זו מתעצלת לפתוח לו, עד אשר מאוחר מדי, "ְדוֹדִי חָמַק, עָבָר", הרב מתריע, שאם נתעלם מדפיקות הגאולה, נחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית.

"לפני שמונה שנים, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מיידאנק, טרבלניקה ובוכנוואלד, בליל של תאי גז וכבשנים, בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן הספקות והשמד, אשר רצה לסחוב את הרעיה מביתה לכנסייה הנוצרית. בליל חיפושים בלי הרף ובקשת הדוד - בליל זה גופו צץ ועלה הדוֹד. האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים וייסורי גיהינום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת אבל, נולדה מדינת ישראל!"

הרב תיאר בדבריו שורת הוכחות לכך שהדוד דופק בדלת: החלטת עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית, ובעיקר ההתלכדות הנדירה של ארה"ב ובריה"מ שתמכו שתיהן בהחלט. ניצחון צה"ל על צבאות ערב במלחמת השחרור. ביטול יסוד מרכזי של התיאולוגיה הנוצרית לפיו העם היהודי איבד לנצח את ארצו. האטת תהליך ההתבוללות בעקבות הציונות והקמת מדינת ישראל. האנטישמים נוכחים שדם יהודי אינו הפקר. העובדה שהעם היהודי הרים יד להגנה עצמית ונקם באויביו שקמו עליו. ההיתר לעליה חופשית לכל יהודי בעולם עם הקמת מדינת ישראל, עובדה שמונעת שואה נוספת.

****

במחזור השירים "ילודי אישה" ב"שירי עיר היונה", מתאר אלתרמן את יתומי השואה, העולים בספינות המעפילים. אחד הבנים, המכונה "בֶּן הַשְׁדוּדָה", מתואר בדימוי הלקוח מן הפרק שלנו:
יָשֵׁן בֶּן הַשְׁדוּדָה, יָשֵׁן וְלִבּוֹ עֵר
וְכָל כֻּלּוֹ צָרוּר בְּרוּחַ סוֹאֲנָה – 
שֶׁכֵּן כֻּלּוֹ, כֻּלּוֹ, כִּי סַעַר עֲבָרוֹ,
נִשָּא מִבְּלִי יֵדַע, כְּפֶלֶג בָּאָבִיב,
אֶל זוֹ אֲשֶׁר קָשְׁרָה לוֹ פְּתָק עַל צַוָארוֹ
וּבוֹ הוֹרִישָׁה לוֹ אֶת שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו.

בנספח לשיר "צלמי עולים", לקראת סוף "שירי עיר היונה", אלתרמן מדבר כבר על התקומה, על הימים שאחרי הקמת המדינה; אחרי מלחמת השחרור ובעיצומה של העליה הגדולה. הוא פונה אל האומה הצעירה, באמירה שהקוממיות עוד אינה ממוסמרת; עוד לא הגיעה עת המנוחה והנחלה, המנוחה ליגע. עדיין איננו אורחים קרואים ב"זְּבוּל" – היכל האומות, והאויב שהובס במלחמה, עוד מכין את הסיבוב הבא, "מִשְׁפַּט הַגְּמוּל", כי הוא לא השלים עם תבוסתו ועם עובדת קיומה של המדינה. הם מתכננים גְּמוּל. דלת החשבון – הנקם, עדיין פתוחה, ולכן, ידינו עדיין לא נוטפות מוֹר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל – ביטוי לשלווה ולשלום.

עוֹד לֹא קְרוּאָה וְלֹא בְּרוּכָה
אֶת בֵּין עַמָּיו שֶׁל זֶה הַזְּבוּל.
עוֹד לֵילוֹתַיִךְ לֹא מְנוּחָה,
כִּי גֵּיא חֶזְיוֹן מִשְׁפַּט הַגְּמוּל.
עוֹד דֶּלֶת חֶשְׁבּוֹנִים פְּתוּחָה,
לֹא מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל.

והפסוק הנוכח כל כך בבית הזה הוא: "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר, וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי, וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל".

****

שיר הילדים "בין הרים ובין סלעים" הוא גלגול משובש של שיר געגוע ביידיש, שכתב לוחם הגדוד העברי במלה"ע ה-1, יוסל רולניק; שיר געגוע של חייל לאהובתו שנשארה בארצה. הסופר והעיתונאי שמשון דוד יפה, בעצמו לוחם בגדוד, תרגם לעברית. והשיר מתכתב עם פסוקי הפרק שלנו. הנה הבית הרלוונטי:
דום ניצב הוא בחלון
ישקיף אל מעוני
קול משמיע פעמון
האח מה רב ששוני

קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק עכשיו
פִּתְחִי לִי יפתי,
חרש דובבות שפתיו
יוֹנָתִי תַמָּתִי.

מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי, פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי, מַה תַּגִּידוּ לוֹ? שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ. דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב. עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם, רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב, יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת.

על בסיס פסוקים אלה הלחין ידידיה אדמון ב-1943, את שירו "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד".

ספרו התשיעי של אברהם שלונסקי, שיצא ב-1947, נקרא "עַל מִלֵּאת", והוא לקוח כמובן מפרק זה.

אחד השירים ב"עַל מִלֵּאת" הוא "זֶמֶר" (לֹא אוֹרְחַת גְּמַלִּים יָרְדָה לִכְרֹעַ), שיר שבו חוזר שלונסקי, בהתלהבותו בעקבות עליית יא הנקודות בנגב במוצאי יום הכיפורים תשז, אל ימיו בגדוד העבודה בגלבוע. ובשיר הוא מתפייט במילות הפרק שלנו: 
הֵם זוֹכְרִים עוֹד וַאֲנַחְנוּ,
הַאִם שׁוּב נִמְלָא רֹאשֵׁנוּ טַל?
וְלִבֵּנוּ זֶמֶר,
אוֹ שָׁכַחְנוּ,
אֶת אֲשֶׁר לִשְׁכֹּחַ לֹא נוּכַל!

השורה "הַאִם שׁוּב נִמְלָא רֹאשֵׁנוּ טַל?" מהדהדת בבירור את המילים "שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל".

שיר השירים הופיע לא רק בשיריו של שלונסקי, אלא גם בתרגומיו. גם בתרגום שייקספיר. בתרגומו ל"המלט" למשל, מופיעים משפטים כ"מנעי דודייך מדודי" ו"אל תעלי על יצועי דודי".

"שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל" מופיע גם ב"מסדה", של יצחק למדן. אלא ששם, רסיסי הטל על ראשו של העולֶה, הם רסיסי דמעת אמו ואביו, שביכו את עלייתו לארץ. השיר "עוֹלָה רַכָּה" (המחבר בין העולֶה לארץ, לעולָה – ההורים חשו שבנם עולה קורבן כמו בעקדת יצחק) מתחיל כך:
וּמִי אַתָּה הָעוֹלֶה פֹּה בִּרְנָנָה
וְרֹאשְׁךָ רְסִיסֵי טַל מָלֵא?
- לֹא רְסִיסֵי טַל הֵם – דְּמָעוֹת
אָב וָאֵם טוֹבִים עַל רֹאשׁ יְחִידָם
הִרְעִיפוּ בְּלֶכְתּוֹ.
...
וְכֹה בִּרְנָנָה אֶעֱלֶה לִי,
וְאִם גַּם רֹאשִׁי דְּמָעוֹת מָלֵא – 
אַשְׁרַי וְטוֹב לִי!

המשכו של הפסוק "שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל" הוא "קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה". 
בפיוט "שיר הכבוד", שבחלק מן העדות נהוג לשיר אותו מידי שבת, כאשר החזן הוא ילד לפני בר המצווה, התיאור הזה הוא חלק מתיאורי הבורא: "טַלְלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא, קְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לָיְלָה".

הפסוק במלואו: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק. פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי, שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה", הוא המוטו של התקליט "רְסִיסֵי לָיְלָה", של אהוד בנאי. לאורך התקליט פזורים שלושה קטעים אינסטרומנטליים שכתב אהוד בנאי, והם נקראים: "רסיס לילה 1", "רסיס לילה 2" ו"רסיס לילה 3".

שיר השירים משמעותי לאהוד בנאי ונוכח ביצירתו. תקליטו האחרון, הוא "היא הופיעה עם הרוח", שהוציא במשותף עם ברי סחרוף, ובו שירי הלדינו שעליהם גדלו השניים בבתי הוריהם, בתרגום לעברית. גם בשירים הללו קיימת נוכחות משמעותית של שיר השירים. כותב אהוד בנאי במאמר, בספר המצורף לתקליט: 
"בתוך שירת החול של הלדינו מסתתרת שירת הקודש של שיר השירים.
אל החלון אשא עיניי הנערה איננה. 
ואז לפתע נדלק האור בחלון. 
הוא עולה בסתר המדרגות ודופק בדלת.
היא שומעת ואומרת לעצמה: `קול דודי דופק`.
הוא אומר: `פתחי לי, אחותי רעייתי תמתי. שראשי מלא טל קווצותיי רסיסי לילה`.
מצטערת. אני כבר בדרך למיטה. לא פותחת.
למה לא פתחת לי את השער?
אחר כך משהו בה חסר מנוח, היא בכל זאת קמה ופותחת, אבל הוא כבר הלך.
היא יוצאת ומחפשת אותו בשווקים וברחובות, בפאבים ובמסעדות. 
נעצרת על ידי אנשי המשמר: `כן גברת, לאן את הולכת?`
`אני. אני חולה. חולת אהבה, מבקשת את שאהבה נפשי, 
ממש עכשיו הוא עבר כאן, כמו צל חומק לאור ירח, מציץ מבין החרכים,
מבין התריסים האחידים של הבתים המשותפים...`.
ובאותו הזמן הוא משוטט בעיר ומחפש אותה בין המוני האנשים בכיכרות ובסמטאות, ורגע לפני עלות השחר, כשהוא מגיע סוף סוף אל התחנה שם ישבה
כבר חצי שעה על ספסל, היא עולה על האוטובוס הראשון שיוצא לדרכו,
משאירה אחריה עננה קטנה של מור לבונה עם כל מיני בשמים".

נגיעות של שיר השירים מופיעות במספר שירים בתקליט. למשל, בשיר "אל החלון אשא עיניי", נרמזים "שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת": "חומות מעליי ואני כשבוי / לא עוד אראה פניה". ובאופן מובהק יותר, שיר הערגה והכיסופים לאהבה החומקת, "פתחי לי":

פתחי לי את דלתך הלילה
קחי אותי אל תוך לבך.
גלי לי את סודותייך
השמיעיני את קולך.

פתחי לי את דלתך הלילה 
שושנה בין שיכונים.
יונתי, את לא יודעת כמה
אני מחכה לך כל כך הרבה שנים.

פתחי לי את דלתות עינייך
קחי אותי אל בית אמך.
טל יורד, רסיסי לילה
נאספים לאט אל מול חלונך.

פתחי לי, זה אני כאן שר לך
שיר ישן של אוהבים.
זה השיר שאבא שר לאמא
מור ולבונה עם כל מיני בשמים.

****

הפסוק "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה", מהדהד בשורה "בכלולותיי ענד דודי טבעת פז ואודם", ב"איילת אהבים" של נעמי שמר.

את "יוֹנָתִי, תַמָּתִי" אנו מוצאים גם בפרודיה של ג`קי מקייטן וחנה לסלאו "מריומה":
מריומה שלי יונתי תמתי 
את היחידה בתוך נשמתי 
חולם עלייך ולא יכול לישון 
כי הלב בוער כמו חריף על הלשון.

לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר. יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ. מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז. מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן, בָּחוּר כָּאֲרָזִים. חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים.

בשירו "לא ידע איש מיהי", מספר ביאליק על בחורה צעירה ויפה שהגיעה לפתע לעיירה, "עם גילה וצחוקה", סובבה את ראש כל הגברים, "הִתְחִילוּ הַקְּטָטוֹת בֵּין אִשָּׁה וּבַעְלָהּ". ולפתע פתאום, ללא התראה, היא נעלמה כלעומת שבאה. ולעיר חזרו שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה וְ...שִׁמָּמוֹן. והגברים נאלצו לחזור לחיים האמתיים. וכך הוא מתאר באירוניה את נשותיהם, בלשון שיר השירים:
וְאַבְרְכִים יוֹשְׁבִים
עִם נְשֵׁיהֶם וּמְפַהֲקִים,
וְכֻלָּן מַחֲמַדִּים
וְכֻלָּן מַמְתַּקִּים.

אין זה השיר היחיד של ביאליק בהשראת שיר השירים. כזהו, למשל, "קומי צאי", עליו אכתוב במאמרי על פרק ו, והבלדה הארוטית "בשל תפוח".

הֲתֹאבוּ דַעַת בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי?
אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל תַּפּוּחַ.
כִּי אֵין יוֹדֵעַ נְתִיב הָרוּחַ -
זֶה כְּבָר יָדוּעַ; עַתָּה בָאתִי
לְהָבִיא רְאָיָה מֵאַהֲבָתִי.
וַאֲנִי, הֲתֵדְעוּ בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי?
אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל תַּפּוּחַ!

לְדוֹדִי הָיָה פַּרְדֵּס יָפֶה,
וּלְדוֹדִי בַת יְפַת עֵינָיִם.
וּבְתוֹךְ הַפַּרְדֵּס בְּרֵכַת מַיִם
מְפַכִּים חֶרֶשׁ, שֹׁקְטִים, בָּרִים,
כְּמַיִם גְּנוּבִים, כְּיֵין סְתָרִים.
לְדוֹדִי הָיָה פַּרְדֵּס יָפֶה,
וּלְדוֹדִי בַת יְפַת עֵינָיִם.

בַּפַּרְדֵּס יֵשׁ מַחֲבֹאֵי שֶׁקֶט,
עֵץ פְּרִי וּנְטִיעִים מְגֻדָּלִים;
וּבְעֵת הַקַּיִץ הַמַּזְהִירָה
כָּל זֶה מִתְמַלֵּא צִיץ וְשִׁירָה
וְשִׁפְעַת אוֹר וְשִׁפְעַת צְלָלִים.
בַּפַּרְדֵּס יֵשׁ מַחֲבֹאֵי שֶׁקֶט,
עֵץ פְּרִי וּנְטִיעִים מְגֻדָּלִים

וַיְהִי הַיּוֹם בַּעֲלוֹת הַקַּיִץ,
כְּחֹם הַיּוֹם - הַיּוֹם הַבָּהִיר -
וַאֲנִי עִם פְּנִנָּה שַׁאֲרָתִי
לָשׂוּחַ אֶל הַגַּן יָצָאתִי.
הִיא עַלְמָה רַכָּה וַאֲנִי אִישׁ צָעִיר;
וַנְּצַחֵק יַחְדָּו לְרוּחַ קָיִץ,
כְּחֹם הַיּוֹם - הַיּוֹם הַבָּהִיר.

הַפַּרְדֵּס כְּלִיל יְרַקְרַק חָרוּץ,
זִיז אוֹר וְגִיל עַל כֹּל זָרוּחַ.
מְסֻבָּל עוֹמֵד הַתַּפּוּחַ,
מַזְהִירִים עִנְּבֵי דֻבְדְּבָנִים,
מִתְאַדְּמִים גַּרְגְּרֵי הַשָּׁנִים
בְּצֵל הַשִּׂיחִים בִּירַקְרַק חָרוּץ;
זִיז אוֹר וָגִיל עַל כֹּל זָרוּחַ.

וּבְקוֹל עֲנוֹת "פִּי-פִּי, צִיף-צִיף"
מִבֵּין עֳפָאיִם כַּנְפֵי רְנָנִים
בְּשָׂפָה בְלוּלָה יְשׁוֹרֵרוּ.
גַּם מֵעַי הָמוּ זְמִיר עֲדָנִים
וּפִזְמוֹן חָדָשׁ יְעוֹרֵרוּ -
וּבְקוֹל עֲנוֹת גַּם "פִּי" גַּם "צִיף"
תִּפְצַחְנָה סָבִיב כַּנְפֵי רְנָנִים.

וַנְּצַחֵק יַחְדָּו וַנִּתְעַלָּס,
אֲנִי וּפְנִנָּה שַׁאֲרָתִי.
פִּזַּזְנוּ, שַׁרְנוּ וַנְּהִי כִילָדִים,
וּכְמוֹ הִתְעָרְבוּ בְשִׂמְחָתִי
גַּם בְּנֵי הַשִּׁיר וּפְרִי הַמְּגָדִים.
וַנְּצַחֵק יַחְדָּו וַנִּתְעַלָּס,
אֲנִי וּפְנִנָּה שַׁאֲרָתִי.

הִיא קָרְאָה לִי אֲזַי בְּכוֹר שָׂטָן,
אֲנִי קְרָאתִיהָ צִפּוֹר קְטַנָּה,
אוֹ דִמִּיתִיהָ לְשׁוֹשַׁנָּה -
אֶת זֹאת לֹא אֶזְכֹּר - לִבִּי תָעָה -
מַה יָּפְתָה פְנִנָּה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה!
הִיא קָרְאָה לִי אֲזַי בְּכוֹר שָׂטָן,
וַאֲנִי קְרָאתִיהָ צִפּוֹר קְטַנָּה.

וּפִתְאֹם בָּאנוּ עַד תַּפּוּחַ
וַיַּעַל רֵיחוֹ הַנִּיחוֹחַ -
חִישׁ קַל מִיָּדִי כָּאֶפְרֹחַ
יוֹנָתִי פְנִנָּה הִתְמַלָּטָה,
וַתָּרֶם יָד וַתָּכָף מַטָּה
אֶת אַחַד עַנְפֵי הַתַּפּוּחַ
הַנּוֹתֵן רֵיחוֹ הַנִּיחוֹחַ.

וּכְרֶגַע שָׁבָה וּבִימִינָהּ
תַּפּוּחַ גָּדוֹל צַח וְאָדֹם;
וַתִּטְעַם מֶנְהוּ, וַתַּבְרֵנִי
מִיָּדָהּ מִן הַחֲצִי הַשֵּׁנִי.
אֲנִי פָּעַרְתִּי פֶה וָאָדֹם,
וְהִיא עֹמֶדֶת, וּבִימִינָהּ
פֶּלַח תַּפּוּחַ צַח וְאָדֹם.

וּבְמַחֲשֹׂף לִבְנַת הַתַּפּוּחַ
הִכִּירָה שִׁנִּי עִקְּבוֹת שִׁנָּהּ,
וַיָּרַח אַפִּי רֵיחַ פְּנִנָּה;
אַךְ רֵיחָהּ - רֵיחָהּ הִשְׁכִּירָנִי
וּכְיַיִן מָתוֹק עֲבָרָנִי -
לְבָבִי פָג, לֹא קָם בִּי רוּחַ,
מֵאָז - מֵאָז לִי הָיְתָה פְנִנָּה.

****

פסוקי שיר השירים, שהסעירו את ביאליק, טשרניחובסקי, למדן, שלונסקי ואלתרמן, אם בהקשרם כשיר אהבה ארוטי, ואם בהקשרם כמשל לאומי, במאה ה-19 ובמאה ה-20, מסעירים גם היום את צעירי היוצרים במאה ה-21. למשל – יובל דיין, בשירה "לבי ער".

נצחק נצחק עד השניה האחרונה 
כל עוד יש איפור 
העיניים זורחות, הפנים מאירות 
והלב, הלב לא ברור. 
וזה זז בתוכי כבר שנים 
הרצון להתעמק, לדעת, 
לדפדף את הכריכה היפה שמעל 
להסיר את הקליפה 
להיכנס בין השורות לרגע 
לתפוס את כל מה שחולף לידי כל הזמן 
איך פתאום זה כובש את כולי ברגע 
אוחז בי, מטעה 
ועוזב 
אז שוב אני ישנה ולבי ער 
שוב אני ישנה ולבי ער.

זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.