בואו לגנם של חז"ל - שיר השירים ה`  |מני גל

מאת: מני גל התמונה 123 RF ת.פרסום: 04/01/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בלימוד פרק ה` נעסוק מעט במדרשי שיר השירים רבה. זה אוסף של מדרשים ארץ ישראליים מתוך קבצים שונים, כמו בראשית רבה, ויקרא רבה ופסיקתא דרב כהנא, האוסף נערך במאה השישית או השביעית לספירה. מדרשים אלה מייצגים את גישתם של חז"ל למגילת שיר השירים. המדרש דורש את כל פסוקי המגילה על פי סדרם. במדרשים לפסוקי פרק ה` מככבים שני אירועים היסטוריים חשובים בתולדות עם ישראל בימי קדם – מעמד הר סיני ושיבת ציון לאחר הצהרת כורש. הראשון הוא חתונת אלוהים עם עמו, ואילו השני הוא הפיוס לאחר הקרע הגדול של חורבן הבית וגלות בבל. המשלת הקשר בין ה` לעמו לקשר נישואין היא עתיקת יומין. ראו `זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ `לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה ` (ירמיהו ב`). למרות שראיית המגילה כולה כמטאפורה אינה מקובלת עלי, אין לי ספק, שחז"ל עשו מלאכת מחשבת במדרשיהם על מגילת האהבים היפה כשלעצמה.

בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה.

רבי עזריה בשם ר` יהודה ברבי סימון אמר:

משל למלך, שכעס על מטרונה, והוציאה מתוך פלטין שלו, לאח"כ בקש להתרצות לה. שלחה לו ואמרה: יעשה לי המלך דבר חדש, ויבוא אצלי. כך לשעבר היה הקב"ה מקבל הקרבנות מלמעלה, דכתיב (בראשית ח`) וירח ה` את ריח הניחוח וגו`, עכשיו מקבל מלמטה, הדא הוא דכתיב: באתי לגני אחותי כלה.

המדרש הנחמד הזה הולך בעקבות הפירוש המסורתי של חז"ל לשיר השירים, הרואה את יחסי הנערה ודודה כמטאפורה ליחסי עם ישראל ואלוהיו. המלך הוא, כמובן, אלוהים והמטרונה היא עם ישראל. גירוש המטרונה מארמון המלך מסמל את הגליית עם ישראל מארץ הקודש. את התמיהה על `באתי לגני` במקום `באתי לגנך` פותרים חז"ל בקלות. הגן הוא ארץ ישראל, והיא ארצו של אלוהים. חז"ל רואים בהכרזה `באתי לגני` מהלך של התפייסות מצד האל. לעם ישראל יש הזכות, על פי חז"ל, לבקש מאלוהים, שיעשה מחווה ויבוא אליהם.

קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק: פִּתְחִי לִי, אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַמָּתִי!

אמר הקב"ה לישראל: בני! פתחו לי פתח אחד של תשובה, כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו.

את הבקשה של האהוב מנערתו, שתפתח עבורו את הדלת, כדי שהוא יוכל להיכנס ולהתאחד עמה, מתרגמים חז"ל לבקשתו של אלוהים מהעם, שיפתחו לו סדק של תשובה, ולו הצר ביותר. זה יספיק לו, לאל, והוא ימחל לעם ברוחב לב. הפנייה המרגשת הזאת מתאימה גם למחוות אנושיות בין בני אדם, שריב הפריד ביניהם, והם מתלבטים כיצד לעשות את הצעד הראשון של התקרבות. מי שמוכן לעשות את המאמץ לפיוס מצהיר על כך, ואומר כי גם מחווה קטנה ביותר של נכונות לפיוס תספיק לו, והוא לא יעשה חשבון קטנוני של מי פגע במי יותר.

חִכּוֹ מַמְתַקִּים, וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים. זֶה דוֹדִי, וְזֶה רֵעִי!

למלך שדיבר כנגד בנו, ונתירא ונשמטה נפשו ממנו (מת מפחד). כיון שראה המלך כך, שנשמטה נפשו, התחיל מגפף ומנשק אותו ומפתהו ואומר לו: מה לך, לא בני יחידי אתה?! לא אני אביך?!

כך, כשדיבר הקב"ה (במעמד הר סיני) `אנכי ה` אלוהיך`, מיד פרחה נשמתן. כיון שמתו, התחילו המלאכים מגפפין ומנשקין אותם, ואומרין להם: מה לכם? אל תירָאוּ! בנים אתם לה` אלהיכם! והקדוש ברוך הוא ממתיק בחִכָּן (את) הדיבור, ואומר להם: לא בָּנַי אתם?! אנכי ה` אלהיכם! עַמִּי אתם! חביבין אתם לפני! והתחיל מפתה אותן, עד שחזרה נשמתן, והתחילו מבקשין מלפניו: הוי, חכו ממתקים! התחילה התורה מבקשת רחמים על ישראל מן הקדוש ברוך הוא, ואמרה לפניו: רבונו של עולם, יש מלך משיא בתו, והורג את בן בִּתּוֹ?! כל העולם כולו שמח בשבילי, ובניך מתים?! מיד חזרה נשמתן, הדא הוא דכתיב: `תורת ה` תמימה, משיבת נפש`.

המתח שבין האהבה הרבה של ה` לבני עמו, והפחד הנורא שהוא מטיל עליהם, בא לידי ביטוי במדרש זה. המדרש מדבר על מעמד הר סיני, שהיה אירוע רב עוצמה ומפחיד, אך בו גם ניתנה לעם התורה, שהיא מתנה יקרה של אוהב. אמירת `זה דודי, זה רעי!` היא המטאפורה להכרזה של עם ישראל שה` הוא אלוהיו.